תפוח אדום גדול, שוכב לו דומם סביב הר תפוחים צהובים ומתוקים. אני מחבק את התפוח ביד אחת ומסובב אותו. משהו בשרטוט העדין שלו ובקווים המדוייקים שלו, גורם לי להתבלבל לשניה ולתהות אם מדובר בפרי או ביצירת אומנות. אני מרים אותו באוויר ומביט כיצד קרני השמש, הנשברות על קליפתו, משוות לו הילה קדושה. הוא יותר טוב מהתפוחים האחרים.
*
אני חוזר מהשוק וממלא את המקרר בכל סוגי הירקות הקיימים. את התפוח הקדוש אני משאיר בחוץ, על השיש במטבח. תקופת הטבעונות שהגדרתי לעצמי כניסיון, מצליחה בינתיים להוכיח את עצמה, ברמה הכלכלית.
כששאלתי חברים טבעוניים איך עוברים את זה, הם הסבירו שאידאולוגיה מנצחת הכל, והתחילו להתפלסף איתי על זכויות בעלי חיים.
"הבעיה באידאולוגיה, היא שאתה צריך להאמין בה", אני מצקצק.
"אז במה אתה מאמין?", הם שאלו, ואני עניתי – "שזה פשוט יותר זול".
אני חותך לעצמי סלט גדול וזורק לתוכו קציצות עדשים שהכנתי מראש. מאז שהפסקתי לצרוך בשר, ביצים וגבינות, אני מרגיש שהגוף שלי מגיב יותר טוב. אני רזה יותר, חזק יותר, בריא יותר – והכיס מלא יותר. השינוי האחרון בחיי גורם לי להרגיש ממוקד מטרה. אני מרגיש שאני יודע מה טוב לי והרבה יותר קשוב לעצמי.
*
מסיבת גג. יום הולדת לחבר. אני עומד על הבניין הגבוה באיזור, משקיף מקומה 20 על כל הבתים האחרים. רוח קלילה מעבירה בי צמרמורת בריאה של ריגוש, ומובילה לאפי עשן לבן וטעים – מנגל, שממוקם כמה מטרים ממני, עובד בצורה סיסטמתית, והופך שאריות בעלי חיים אדומים למזון שומני ומעורר תאבון. בלוטות הרוק שלי נדרכות ואני מחליט לסתום לעצמי את התיאבון עם כמה כפות סלט.
"גם אתה צמחוני?", שואל אותי חבר, ואני עונה בצורה מתנשאת – "טבעוני".
"אני רוצה להיות טבעוני כבר כמה זמן וזה נורא קשה", הוא מחמיא. "אני יודע", אני משיב, "זה לא קל אבל זה מספק".
הר בשר מוגש לשולחן. אני מביט בנקניקיות ובסטייקים קוראים בשמי, אבל אני מנסה להמנע. אולי החיסכון הפך לאידאולוגיה ממשית?
אני מסתכל על האנשים שמסביבי, בולסים בשר, מזילים ריר. אני מביט במשפחות המאושרות, בחברים, בשקיעה. אני מביט בעולם שאנחנו חיים בו, שהבאנו עליו שמחה וקלון, רצונות ומכשולים, אהבה ואינטרסים.
אני רואה ערכים מתנגשים בערכים.
ובצידי הגג, אני רואה כלב, שנהנה ממנת בשר שומנית. מה כלב מבין בטבעונות? רק תנו לו לשכב, לרדוף אחרי חתול, להשתין, לרחרח – והוא יהיה מאושר.
כשכולם מתאספים לכבות נר מעוגה, אני מרים צלחת מלאה בסטייקים ונוגס בהם אחת אחר השניה. הניבים שלי קורעים את הבשר המת, גורמים לגידים להמתח ולהתפוקק ומגרים את בלוטות הרוק לייצר כמות נוזלים גדולה יותר שתשטוף את הבשר במעלה הגרון, ישר לתוך הקיבה. הפרה המתה, גורמת לי להרגיש חי. אני קרניבור, כלב ציד מיומן שנולד לאכול ונולד לטרוף את העולם.
"טבעוני, אה?", החבר הצמחוני מניד בראשו. המבט המאוכזב שלו גורם לי לשנוא את עצמי, אבל הבשר ממלא את פי ולא נותן לי אפשרות לענות.
ואם הייתה אפשרות, מה הייתי עונה? שאני טבעוני שנהנה מדי פעם מבשר?
למה אי אפשר להנות מכל העולמות? למה אי אפשר להתכלב, ולבזבז כסף כשאני רוצה? למה ערכים חייבים להתנגש בערכים?
*
שעת לילה מאוחרת. רעב קטן תוקף אותי, רגע לפני השינה. בדרך למקרר, אני שומע את התפוח היפה בעולם, קורא לי. אני מביט בו בחיוך ונוגס.
אם לצבע השחור היה טעם, כנראה שהוא היה טעמו של התפוח.
אני יורק את הריקבון לכיור ומשליך את כל עולם הערכים שלי לפח.
המתכלב 
כתיבת תגובה