התערבתי עם חבר על 10,000 ₪ – הוא טוען שהמתכלב זאת סתם אשליה ושהבחירה שלי לגור במרכז ת"א פוגעת באמינות של הרעיון. אני טוען שזאת מחאה אינדיבידואלית והוכחה אישית לכך שרק אם אני אתכלב אני אצליח לחסוך מספיק כסף – אין דרך אחרת.
אז התערבנו, עם טוויסט:
1.9
יושב עם החבר על קפה במשרד ומספר לו על הפלאפל שאכלתי במשך יממה שלמה, בזמן שהוא טוחן לי מול הפנים לאפה מעוררת התפעלות. שמתי לב שלאחרונה הקפה הוא הדבר היחיד שמצליח להחזיק אותי שפוי, רגוע – ובעיקר שבע. זאת הכוס השלישית היום והשעה רק 14:00.
"תחשוב על זה – ארוחת צהריים זאת הבנייה קפיטליסטית", אני מנסה לגייס כמה שיותר מושגים פלצניים כדי להשמע יותר משכנע – "אמרו לי שבשעה 12:00 אני צריך לאכול צהריים, אז אוטומטית אני הופך להיות רעב. אבל מה? בתכלס אני לא באמת רעב. אבל אמרו לי – אז אני הולך לקנות אוכל". הוא נותן ביס נוסף ואני מרגיש שחור נפער לי בבטן.
"בכלל אוכל זה משהו שהוא אובר-אסטימייטד. תחשוב על זה – אנחנו קונים אוכל במיטב כספנו. בסופו של דבר הוא יוצא החוצה. מה עשינו בזה? סתם בזבוז".
אני ממשיך ומספר לו שהחלטתי להתכלב ולבדוק אם אנחנו באמת דור של בזבזנים או דור של מבוזבזים. הוא צוחק לי בפנים "מה אתה מצפה? אתה גר במרכז תל אביב. סתם תוצר של פינוק"
1.8
פינוק.
חודש לפני כן, המדינה חוותה ימים של מחאות אנרכיסטיות ושיתופים בפייסבוק – כולם הפגינו נגד משהו, אף אחד לא הפגין בעד. אחד המנהלים שלי, איש טוב ובורגני, חתם שיחה בנושא במשפט המקומם "אולי הדעות שלי שמרניות – אבל אתה וחבריך מפונקים".
באותה השניה היד שלי חבטה בשולחן ופצחתי במונולוג שיצא מהקרביים "אתה לא מבין שזאת מחאה אינדיבידואלית? אתה לא מבין שלא משנה מה יהיה, אף אחד לא יהיה מרוצה? אלה רוצים דלק זול ואלה רוצים קוטג' במחיר שפוי". הוא שתק והקשיב לי, יחד עם שאר חברי המשרד. "אינדיבידואלי. מאז שנה שעברה אני לא קונה תנובה. גם שטראוס אני משתדל שלא לקנות. למה? כי יקר לי. זאת המחאה הפרטית שלי" אני אומר ודוחף את מגש השניצל שקניתי ב-45 ₪. "בא לי לקנות את הארוחה הזאת אז אני אקנה. לא בא לי לקנות מוצרים של חברה אחרת אז אני לא אקנה. ריד מיי ליפס – אינדיבידואליות".
שתיקה רועמת. החברים מהמשרד לא יודעים איך להגיב ומחכים למוצא פיו של הצ'יף. בלעתי גוש של רוק והרגשתי את הזיעה הקרה מרצדת על העור. הבוס ישב קפוא דקה ארוכה ואז אמר שתי מילים שהדהדו עמוק בתוכי, ועדיין מהדהדות – "אתה צודק".
יום למחרת, צמד המילים נעלם כלא היה ושיחה על חו"ל החליפה את הדיון הקודר "אתם חייבים לטוס לחו"ל לפחות פעמיים בשנה. חייבים את זה לעצמכם. חייבים".
1.9
"מפונק? לא בטוח. אני לא הצרכן האידיאלי. קונה מה שצריך, כשצריך, ולפעמים מתפתה לקנות קצת יותר. סיימתי עכשיו תואר ראשון, אוטוטו בן 27, ועובד בעבודה שמכניסה לי בדיוק את הסכום שעוזר לי לסגור את החודש, אבל לא עוזר לי לחסוך יותר מזה. ואל תשכח שיש את ההלוואות והחובות לסגור עוד מתקופת הלימודים. אני בא מהפריפריה, שם לא זול יותר. אם הייתי רוצה לגור שם הייתי נשאר לגור אצל ההורים וחוסך – אבל ילד בן 27 שואף להגשמה עצמית. זה לא אומר שהסביבה צריכה להיות יקרה בצורה מוגזמת".
ואז הגיעה ההתערבות.
5,000 ₪ – זאת ההלוואה שעלי להחזיר
5,000 ₪ – זה הסכום שאני מתכוון לחסוך
האם אני אצליח לחסוך 10,000 ₪? תוך כמה זמן? ומי ינצח בהתערבות?
בואו להמשיך לעקוב אחר הבלוג ולראות מי מאיתנו יהיה זה שילך מושפל על 4.
אז הנה מתחילים – הגיע הזמן להתכלב.
המתכלב 