פרק 24: ירושה

נחיל נמלים יוצא מקן שמחובר לתחתית מצבת שיש, לזכרו של ד"ר אחד ש"נקלח מאיתנו בטרם עת". אני עוקב אחר הנקודות השחורות העושות את דרכן לכיוון דירתה החדשה, הקבועה והפתוחה של דודתי, ומנסה להבין מה תואר של ד"ר יעזור לו בעולם הבא. הנמלים הדרוכות דבקות במטרה נשגבת, כאילו תפקידן לכלות את כל מה שנקרה בדרכן ולהמשיך למטרה נוספת. פורס-מז'ור בצורה של נעל שחורה שנוחתת במדויק על השיירה העמוסה, מחזירה את התודעה שלי לטקס ההלוויה, שממנו המוח מנסה לברוח.
אני מביט באנשי חברה קדישא השחורים-לבנים שממלאים במרץ את הבור, בעזרת פחי עפר עמוסים. אחד מעביר לשני, שמעביר לשלישי ששופך את החול לבור, ומעביר לרביעי את הפח הריק. תוך 3 דקות העבודה נסתיימה וכל מה שנשאר מדודה שלי הוא תל עפר קטן.

*

אנשים לרגע ואנשים של חיים שלמים, מגיעים לנחם עם בשורה אחת קבועה – שהם משתתפים – למרות שמלבד ביקור חפוז, ההשתתפות היחידה היתה באכילת מעמולים ושתיית הקפה שלנו. בסוף כל יום, נאלצתי לאסוף את הפירורים שהשאירו אותם מבקרים, שהסתלקו ברגע שכילו את מה שקיבתם יכלה להכיל.

"אבל הגופה עדיין לא התקררה", סבתא זעקה וירתה את יריית הפתיחה למרוץ אחר הירושה. אנחנו מסבירים לה שאין לנו ברירה – "החוזה שלה עומד להסתיים תוך חודש בדיוק. חייבים להוציא את הדברים, ואת מה שאי אפשר לקחת – למכור".
אחרי אינספור מריבות, היא נענית לבקשה ואנחנו משתלטים על הדירה.
אחד לוקח טלוויזיה, השני ספה. אנחנו מחלקים בינינו את כלי המטבח. מה שלא נכנס לאוטו נשמר להובלה. מה שלא מתאים לאף אחד הולך לחברים. מה שחברים לא רוצים הולך למכירה. אנחנו עובדים בשיטה סיסטמתית מאד ברורה – סופי שבוע כולם מתגייסים, צובאים על הדירה ולא משאירים שבויים.

בין ערימות הגזל, אני מוצא שיר האייקו ממוסגר שדודתי אהבה.
"אתה רוצה את השידה הזאת?" אבא שלי שואל ואני לא איתו. "את השידה…" הוא מנסה שוב, אבל אני שקוע בשיר, לא מאמין כמה געגוע באשו יצר ב-11 מילים. כשאף אחד לא מסתכל, אני מחליק את השיר לתיק שלי.

*

30 יום. אנחנו עולים לקבר בטור עורפי, נעמדים מול מצבת השיש הקרה וזוכרים ביחד. אני מביט סביב על כל השמות החקוקים ועל המילים שנכתבו עליהם. כל כך הרבה ציוד אנחנו אוספים במשך כל החיים ובסוף כל מה שנשאר מאיתנו הם מילים.

כשאני חוזר הביתה, אני ניגש לכוננית שבזזתי מהדירה, ומפנה עליה מקום של כבוד לשיר ההאייקו.
"מה זה?" שותפה שלי שואלת אותי.
"ירושה".

פרק 23: מוצר צריכה

מת, פשוט מת על אוכל תעשייתי של גופים גדולים, לא משנה כמה הטעם מכני, בין אם מדובר באוכל של טיסות, אוכל של בתי חולים או אוכל של צבא. מטבחים גדולים, מעט תשומת לב, שיטת סרט נע – משהו בתהליך הזה גורם לבלוטות הטעם שלי ליהנות. בטוח ליהנות יותר מארוחת החג המפוארת שהכנתי לעצמי בסוכות, בדמות של פרוסת לחם שחור עם חסה בודדה מעליה, שמזכיר סוכה עם סכך עבש.
שיחת טלפון קרה גורמת לי באחת לאבד את התיאבון – "דודה שלך חטפה התקף לב. כדאי שתגיע".

*

אני נכנס בריצה למסדרונות הלבנים רחבי הידיים ושומע צפצופי מוניטור, שלרגע מזכירים קופה רושמת בסופר. אני מוצא את המשפחה יושבת מחוץ למיון, נראה שכמה שנות חיים נעלמו להם, כאילו מישהו הצליב רשומות בעולם הבא, ולאחר התחשבנות מהירה, לקח מהם כדי להשלים למי שצריך.

"צר לנו על אובדנכם", אומרת אחות ובשורות רובוטיות בפיה. הדמעות מתחילות להציף אבל המשפט הבא מתעתע "היה סיבוך. ניסינו להכנס בצורה אגרסיבית יותר אבל הוא לא שרד".
"הוא?", הפרצוף הלבן של אמא מתחיל לקבל שוב גוון אדום. האחות מדפדפת בתיק הרפואי, עיניה הטרוטות לא קוראות טוב את השמות והמילים מתבלבלות.
הדודה בסדר. בשורת המוות עברה למשפחה אחרת שישבה באולם.

משמרת. אני מעביר יד על שערה של דודתי ומביט בעורה הצחור בזמן שהיא ישנה את שנת היופי שלה, כאילו חיכתה לנסיך שיגרום ללב שלה לחיות מחדש.
משמרת. ארוחת הערב שלה מגיעה על מגש כחול ואני מאכיל אותה. כשהיא נרדמת, אני מרשה לעצמי ליהנות מהאוכל של שותפתה לתא, שלא נגעה כלל במנה שלה. זמנה פה ספור, כולם יודעים את זה.
משמרת. בכל ביקור אני מגניב פחית שימורים של טונה מהמחלקה. כבר יש לי אוסף. זאת דרך נוחה לעקוב אחר הימים. כל פחית קפואה שאני אוסף נראית פחות טובה מהפחית שלפניה. הן הופכות להית קלות יותר, חיוורות יותר.
"יהיה בסדר", אני מבטיח לה שהיא תעבור את הצינתור שתוזמן לה, "את צעירה וחזקה". אבל הטונה מתבוננת בי במבט נוגה. "שינתקו אותי כבר וזהו", היא ממלמלת ונרדמת.

משמרת. בימים האחרונים מצאתי את עצמי מלקט ארוחות מהחולים-לרגע המגיעים למחלקה – מדי ערב אותו תפוח אדום בצד, אותו לחם יבש, אותה רפרפת. "האוכל לחולים בלבד", אחות נוזפת בי בזמן שאני מסיים לאכול את הדייסה הדלוחה של החולה התורן, השכן של דודתי.
בחישוב סטטיסטי מהיר, המיטה שלו לא בישרה טובות – אצל שניים ששכבו בה, תפקודי המוניטור הראו קצב קבוע. הקופה שלהם המשיכה לרשום בכל צפצוף. הם עדיין הכרחיים. אבל חמישה נמקו וקמלו עד שלא היה בהם עוד שימוש, והם נזרקו לבור האשפה.
"יש לך קפיטריה בחוץ", האחות מושכת את המגש ממני, ומוסיפה "ברברי" בזמן שאני יוצא מהחדר. אני ניגש למכונת הסנדוויצ'ים ובועט בה בעצבים כשאני קולט את המחיר שאדם צריך לשלם בבית החולים הזה.

*

עשר שעות של ניתוח. הרופאים לא אופטימים.
הם מוציאים אותה חזרה למחלקה ומבקשים מאיתנו להפרד. אין אפשרות להשאיר אותה בחדר הניתוח, יש לקוח אחר שמחכה להיכנס.

אנחנו עומדים, בוכיים, ליד מיטתה.
אני שם לב שיש תקלה בקופה.
הצליל רציף.

לזכרה של דודתי, חני.