אמרו שאין ארוחות חינם, ולמרות זאת כל ערב השכנה הערירית שלי מפנקת את חתולי הרחוב במזון יבש. החתולים מגיעים, אוכלים, מתפנקים ועוזבים, משאירים אותה בודדה. אבל היא נאמנה למטרה, מדברת אליהם בשפה שרק היא מבינה ובטוחה שהיא עושה שליחות.
"אבל לא חבל על הכסף?" אני שואל אותה ערב אחד.
"תראה כמה אהבה אתה לקבל, אם רק אתה לתת למיצי טריט קטנה", היא מגמגמת בעברית-חתולית, "זה כמו קארמה של אמא טבע. אתה לתת טריט, אתה לקבל טריט".
*
יום שישי, עובר ברוטשילד ונתקל בחבר טוב שהולך עם בחור מסותת. "אנחנו הולכים להצטלם לקמפיין נגד הומופוביה, זה לחודש הגאווה", אומר החבר ומזמין אותי להצטרף. "מי שמצטלם מקבל כרטיס חינם למסיבה". אני מסתכל על הבחור המעוצב, העיניים שלנו סורקות אחד את השני והוא מוסיף "בוא, זה למטרה טובה".
"מטרה טובה זה אני", אני משיב.
אנחנו מגיעים לאתר הצילומים. לסבית עייפה שולפת טפסי ויתור זכויות על התמונות המצולמות ומבקשת מאיתנו לחתום. "ופה", היא מצביע על טופס נוסף, "תמלאו את גובה הסכום שתרצו לתרום". לתרום? הייתי בטוח שזאת התנדבות. אני מתחיל לחשב סכומים בראש – המסיבה עולה 40 שקל, אם אני אתרום 30, אני יוצא ברווח של עשרה שקלים.
"30 ₪" אני רושם על הטופס בעצבים וניגש לעמדת האיפור וההלבשה. הבחור היפה עומד לצידי ומספר לי על כל ההתנדבויות שלו במהלך השנה האחרונה. "כן, גם אני התנדבתי עם חולי סרטן" אני משוויץ ונזכר ביום ההתנדבות בתיכון שקבלתי בעבורו מחשבון מתוחכם. "אהה… ועשיתי גם פר"ח באוניברסיטה".
הלסבית העייפה גוררת את עצמה לעברנו לקראת הצילומים. היא אוספת את הטפסים ומביטה בי בהשתאות "תרומה מינימום 100 שקל", היא אומרת בבוז. הבחור המסותת מביט בי במבוכה "כמה כתבת?" הוא שואל. אני מגמגם – "הייתי בטוח שזאת תרומה. תורמים כמה שרוצים, לא?". אני מאדים ומרגיש שכל צוות הצילום שנוכח במקום מסתכל עלי. הפרצופים של כולם מתעוותים, הקולות נשמעים נמוכים מאד כאילו שאני צף בתוך חלום, והלב שלי הולם. "פרסמנו בכל מקום שתרומה לצילום היא מאה שקלים", אומרת בחורה אחרת ואני מנסה להבין איך נפלתי לטריק הזה.
"אני לא מאמין בצדקה", אני מכחכח בגרון. "באתי מרצוני האישי כדי להתנדב ולעשות משהו יפה אבל אתם הופכים את זה לעניין כלכלי. זה מביך" אני פותר את העניין בבוז מוחלט כלפיהם. "הייתי מוכן להצטלם למען הפרויקט בלי שום כרטיס למסיבה. על הטריט הזה הייתי מוכן לוותר, אבל אם זה היחס אז לא תודה", אני עוזב בטריקת דלת דרמטית.
*
צועד על רוטשילד, ותחושה של גועל מציפה אותי. המתכלב יוצא להתנדב למען הקהילה ומקבל סטירה. שום טריטים, שום קארמה, אין ארוחות חינם.
בחורה עבה שמחזיקה בריסטול גדול חוסמת לי את שטף המחשבות – "חיבוק בחינם?" היא שואלת בחיוך גדול. "חינם?" אני מבולבל, לא סומך על אף אחד יותר. היא מהנהנת ולפני שאני מבין מה קורה, היא מחבקת אותי חיבוק אמיתי, גדול ואוהב.
"אפשר להחזיר לך אחד?" אני מתבייש לשאול, אבל היא עונה "בטח!". אני נותן לה חזרה טריט, ומרגיש ממש טוב עם עצמי.
היא קצת פסיכית, אבל כנראה שהזקנה ידעה על מה היא מדברת.
המתכלב 