פרק 36: לרוץ אחרי הזנב – חלק ב'. הסוף.

לחלק א' – לחצו כאן

"נחתנו. עוד שעה בבית".
אני מביט באותיות הקטנות על המסך שוב ושוב, מנסה להכין את עצמי לנורא מכל.
גל חום כבד עובר דרך הנימים הקטנים ביותר בגופי ומציף אותי בתהייה – איך לעזאזל אני תמיד מגיע למצבים האלה?

בדרך החוצה, אני נתקל במשפחה שבוחנת מספר גורים. הילדה הקטנה אומרת "אני רוצה כזה" ותוך שניה מקבלת גור לבן. כשהם מסתובבים לצאת, פקח אחר נכנס, כאילו לפי הזמנה, בידיו גור קטן ומבולבל. הוא מכניס אותו לאותו הכלוב שהרגע התרוקן. כשסיים, הוא נותן לי מבט של חף מפשע, ואומר בתמימות "מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת".

הכלב בתוך הכלוב עצבני. הוא רודף לעצמו אחר הזנב, כנראה במרדף אחר קרציה חטטנית. כשהוא מתעייף, הוא מתיישב ומכרסם לעצמו את הרגל. הוא רוטן, משתולל, נשכב על גבו ואז קם, ומתחיל לרדוף לעצמו שוב אחר הזנב. הוא לא מוותר לקרציה שיונקת את דמו, וממשיך להיות שבוי בטריפ שאינו נגמר, במעגליות מסחררת.

בחוץ, אוויר צח מלטף אותי, ומרגיע קצת את עצבי, רגע לפני שאצטרך לספר לשכנים את בשורת האויב. קול של בכי מגיע לאזניי, ואני שם לב שהילדה שזכתה בגור חדש יושבת על ספסל ומשחקת במכשיר הטלפון שלה, בזמן שהכלב שלה, שזה עתה שוחרר ממאסר עולם, קשור לספסל לידה ומשמיע קולות תחינה.
"פני הדור כפני הכלב", אני רוטן מולה בעצבים, חושב שאולי ככה היא תפסיק להיות מרוכזת בעצמה, אבל זה קרב אבוד מראש.
כנראה הגיע הזמן להבין שאני לא אצליח לשנות את העולם.

*

כשאני מגיע לכניסה לבניין, הלב שלי מחסיר פעימה. איש זר מזמזם באינטרקום בדירה של שכניי, ולידו מכשכש מהתרגשות ריפלי, קשור ברצועה.
"ריפלי!" אני רץ אליו והוא מסתובב ורץ חזרה, מתנתק מהרצועה של האיש הזר. אנחנו מתחבקים, ואני זוכה לליקוק פנים הגון.
"מצאתי אותו לפני כמה ימים משוטט. טוב שהתקנת לו צ'יפ", אומר המלאך הגואל שלי.
אני מודה לו כמו שלא הודיתי לאף אחד מעולם. הוא מסתכל עלי בפנים חתומות ואני מבין שהתודה שלי חולפת על פניו, כמו הלשון של ריפלי על פני. "נהוג לתת משהו", הוא אומר, ומשאיר אותי פעור פה.

"ריפלי!", קול מוכר של אישה נועץ לי יתד בלב. מונית שעומדת מחוץ לבניין מגלה לי שהשכנים חזרו, ושהסיפור עומד להסתיים. אני מקרב את ריפלי לחזה, בזמן שהיא מתקרבת אליו ומסמנת לי לשחרר אותו. הלמות ליבי נוגעות בריפלי, והוא מלקק לי את הזרוע בהנאה. הוא מרגיש בטוח איתי.
"תביא לי אותו", היא דורשת, אבל אני מחבק אותו יותר חזק, לא מסוגל לשחרר, רוצה עוד רגע אחד, אחרון איתו. אחרי כל מה שעברנו ביחד, איך אני יכול להפרד ממנו?

"נו שחרר", היא הופכת להיות אגרסיבית, שולחת יד שמנמנה לשחרר את הקולר שלו, ומושכת אותו ממני. ריקנות עמוקה, משולבת בתחושת הקלה, מציפה אותי. "
אתה יכול לזרוק את זה", היא מצביעה על הקולר והרצועה, "קנינו חדש. וזה בשבילך", היא נותנת לי שקית עם שוקולדים ונכנסת לבניין.

האיש שהחזיר את ריפלי מכחכח בגרונו. אני מביט בו, ונותן לו את שקית השוקולדים. הוא הרוויח אותה.

*

מאחורי הבניין, ריח הזבל ממלא את ריאותי. אני נגש לפח כדי לזרוק את הרצועה, ונתקל בבקבוק פלסטיק מלוכלך וריק, שמישהו ניסה לקלוע לפח המיחזור, אבל פספס.
פעם, לפני שהתחלתי להתכלב, ידעתי שאכפת לי מספיק כדי לשנות את העולם. אבל היום, אני כבר לא בטוח שאכפת לי ממשהו.
השכנים טסים לחו"ל, כולם קונים ונהנים, ואני? פתאום אני כבר לא בטוח שאכפת לי אפילו מעצמי.

אני נזכר בכלב שרדף אחרי הזנב שלו, ומרים את בקבוק הפלסטיק בקצות אצבעותי. אני קורץ, מסתכל דרכו ורואה את העולם מעוות יותר.
הגיע הזמן לשבור את המעגל.

אני מכוון את הבקבוק לפח המיחזור.
אני זורק.
ומפספס.

פרק 36: לרוץ אחרי הזנב- חלק א'

רץ ברחובות תל אביב, במרדף אחר כלב.
הלב שלי פועם בקצב של מכונה לספירת שטרות, והזיעה, תחילה מלטפת את פני ולאחר מכן זולגת בממטרים כבדים. הלחות מכבידה עלי.
אני רץ במעגלים, חולף על פני אותן הסמטאות והרחובות הראשיים, כל מקום מזכיר לי תחנה בחיים. דפיקות הלב משתלבות בסינרגיה מושלמת עם כל תחנה, מספרות ביחד את סיפור השנתיים האחרונות, מאז התחלתי להתכלב, ובעצם את סיפור חיי – חיים שהולכים להסתיים בקרוב, אם לא אמצא את הכלב שנעלם.

וואו, כבר עברו כמעט שנתיים, אני חושב לעצמי בזמן הריצה, ומבין שלמרות זאת לא באמת התקדמתי לשום מקום. המינוס עדיין קיים, ולא הצלחתי ליצור את השינוי שחשבתי שאצור. האם המסע הזה היה לחינם?
אני נעצר ליד הגן ששחקנו בו הבוקר. "רִיפְּלִי!" אני צועק ושורק, "בוא הנה!"

בשעה 2 בבוקר, כשאני נכנס הביתה מותש, רטוב ומובס, אני מרגיש שהרגליים שלי כבר לא מקבלות פקודה ישירה מהמוח, אלא עושות את דרכן לבד, בצורה אוטומטית, למיטה.
מחר אחדש את החיפושים, ואני חייב נס.

*

אם רק לא הייתי אומר כן לשכנים שלי ; אם רק לא הייתי נותן לו לרוץ חופשי ; אם רק הייתי שם לב אליו, ולא עסוק בחשבונות שלי עם עצמי – לא הייתי מאבד אותו.
אם רק לא הייתי מתכלב, לא הייתי משיב בחיוב לשכנים שלי.
"בטח, תביאו אותו", אמרתי להם, מצפה למתנה בסוף, כשיחזרו מהטיול שלהם בחו"ל. אלה אנשים שיושבים טוב, מהסוג שלא אומרים להם לא.

"אתה מסתדר?", הם מסמסים לי במהלך החופשה, ואני משקר שכן.
"שלח לנו תמונה", הם מבקשים, ואני מנסה לפברק כלב משמיכה, סמרטוטים ופילטרים של אינסטגרם. הם קונים את זה, משום מה. כנראה שככה זה כשאוהבים – רואים רק את מה שרוצים לראות.

*

אני מתקשר למכרים, מבקש עזרה בחיפוש, אבל נענה בתשובה קבועה שהם מוצאים כמשעשעת – "כמה אתה משלם?". חוסר ההענות שלהם מעיד שכנראה בשנתיים האחרונות, חוץ מכלב, איבדתי דבר נוסף. את האמון שלי באנושות.

עמודי חשמל ותאורה מבקשים מהעוברים והשבים להציץ בשלטים שעליהם. "אבד כלב", הם אומרים, ומתחננים לעזרה מכל אחד שרק מוכן לשמוע. אבל העיר גדולה מדי, והאנשים שבה עסוקים בעצמם, וגורמים לעמודי הברזל להרגיש בודדים וגלמודים. אם הם רק היו רואים מעבר לקצה החוטם שלהם.

טלפון מצלצל שלוש שעות לפני שבני הזוג אמורים לנחות, וגורם לי לאנחת רווחה. "ראיתי שפרסמת שאבד כלב. הגיע אלינו אחד דומה".

*

אני ממהר להכנס לכלבייה העירונית ומרגיש כאילו נכנסתי לכלוב בעצמי. הריח המחניק, בשילוב רעש הנביחות, מבלבל אותי לחלוטין, ואני לא מצליח להבין מה אומרת המתנדבת שהתקשרה אלי. אני צועד איתה בין כלובים, כשבתוכם כלבים קופצים, נוהמים ובוכים, מרגיש כמו אסיר שמובל להוצאה להורג.

"הנה", אומרת המתנדבת מבעד לנביחות הרמות, ומצביעה על רִיפְּלִי, שיושב, לכוד, בתוך כלוב שקטן למידותיו. בניגוד לכלבים האחרים, הוא שוכב מבלי לנוע, כאילו ויתר על החיים ועל הניסיון לפרוץ החוצה. העדות היחידה לכך שהוא חי, היא עיניו הממצמצות, עיניים עצובות וכבויות.
"הוא עבר טראומה, הגיע אלינו ממש היום", היא מספרת לי, ושואלת אם זה מה שחיפשתי.
אני כורע ברך ושולח יד ללטף אותו, אבל מהר מאד מבין שאני מבזבז את הזמן – אין לו כתם שחור מעל רגל ימין. זה לא רִיפְּלִי.

הודעה שאני מקבל גורמת לי להחסיר פעימה ולהבין שהסוף קרוב מתמיד – "נחתנו. עוד שעה בבית".

 

המשך יבוא…

 לחלק ב' – לחצו כאן

פרק 35: ריקבון

תפוח אדום גדול, שוכב לו דומם סביב הר תפוחים צהובים ומתוקים. אני מחבק את התפוח ביד אחת ומסובב אותו. משהו בשרטוט העדין שלו ובקווים המדוייקים שלו, גורם לי להתבלבל לשניה ולתהות אם מדובר בפרי או ביצירת אומנות. אני מרים אותו באוויר ומביט כיצד קרני השמש, הנשברות על קליפתו, משוות לו הילה קדושה. הוא יותר טוב מהתפוחים האחרים.

*
אני חוזר מהשוק וממלא את המקרר בכל סוגי הירקות הקיימים. את התפוח הקדוש אני משאיר בחוץ, על השיש במטבח. תקופת הטבעונות שהגדרתי לעצמי כניסיון, מצליחה בינתיים להוכיח את עצמה, ברמה הכלכלית.
כששאלתי חברים טבעוניים איך עוברים את זה, הם הסבירו שאידאולוגיה מנצחת הכל, והתחילו להתפלסף איתי על זכויות בעלי חיים.
"הבעיה באידאולוגיה, היא שאתה צריך להאמין בה", אני מצקצק.
"אז במה אתה מאמין?", הם שאלו, ואני עניתי – "שזה פשוט יותר זול".

אני חותך לעצמי סלט גדול וזורק לתוכו קציצות עדשים שהכנתי מראש. מאז שהפסקתי לצרוך בשר, ביצים וגבינות, אני מרגיש שהגוף שלי מגיב יותר טוב. אני רזה יותר, חזק יותר, בריא יותר – והכיס מלא יותר. השינוי האחרון בחיי גורם לי להרגיש ממוקד מטרה. אני מרגיש שאני יודע מה טוב לי והרבה יותר קשוב לעצמי.

*

מסיבת גג. יום הולדת לחבר. אני עומד על הבניין הגבוה באיזור, משקיף מקומה 20 על כל הבתים האחרים. רוח קלילה מעבירה בי צמרמורת בריאה של ריגוש, ומובילה לאפי עשן לבן וטעים – מנגל, שממוקם כמה מטרים ממני, עובד בצורה סיסטמתית, והופך שאריות בעלי חיים אדומים למזון שומני ומעורר תאבון. בלוטות הרוק שלי נדרכות ואני מחליט לסתום לעצמי את התיאבון עם כמה כפות סלט.
"גם אתה צמחוני?", שואל אותי חבר, ואני עונה בצורה מתנשאת – "טבעוני".
"אני רוצה להיות טבעוני כבר כמה זמן וזה נורא קשה", הוא מחמיא. "אני יודע", אני משיב, "זה לא קל אבל זה מספק".

הר בשר מוגש לשולחן. אני מביט בנקניקיות ובסטייקים קוראים בשמי, אבל אני מנסה להמנע. אולי החיסכון הפך לאידאולוגיה ממשית?

אני מסתכל על האנשים שמסביבי, בולסים בשר, מזילים ריר. אני מביט במשפחות המאושרות, בחברים, בשקיעה. אני מביט בעולם שאנחנו חיים בו, שהבאנו עליו שמחה וקלון, רצונות ומכשולים, אהבה ואינטרסים.
אני רואה ערכים מתנגשים בערכים.
ובצידי הגג, אני רואה כלב, שנהנה ממנת בשר שומנית. מה כלב מבין בטבעונות? רק תנו לו לשכב, לרדוף אחרי חתול, להשתין, לרחרח – והוא יהיה מאושר.

כשכולם מתאספים לכבות נר מעוגה, אני מרים צלחת מלאה בסטייקים ונוגס בהם אחת אחר השניה. הניבים שלי קורעים את הבשר המת, גורמים לגידים להמתח ולהתפוקק ומגרים את בלוטות הרוק לייצר כמות נוזלים גדולה יותר שתשטוף את הבשר במעלה הגרון, ישר לתוך הקיבה. הפרה המתה, גורמת לי להרגיש חי. אני  קרניבור, כלב ציד מיומן שנולד לאכול ונולד לטרוף את העולם.
"טבעוני, אה?", החבר הצמחוני מניד בראשו. המבט המאוכזב שלו גורם לי לשנוא את עצמי, אבל הבשר ממלא את פי ולא נותן לי אפשרות לענות.
ואם הייתה אפשרות, מה הייתי עונה? שאני טבעוני שנהנה מדי פעם מבשר?
למה אי אפשר להנות מכל העולמות? למה אי אפשר להתכלב, ולבזבז כסף כשאני רוצה? למה ערכים חייבים להתנגש בערכים?

*

שעת לילה מאוחרת. רעב קטן תוקף אותי, רגע לפני השינה. בדרך למקרר, אני שומע את התפוח היפה בעולם, קורא לי. אני מביט בו בחיוך ונוגס.
אם לצבע השחור היה טעם, כנראה שהוא היה טעמו של התפוח.

אני יורק את הריקבון לכיור ומשליך את כל עולם הערכים שלי לפח.

פרק 34: לחטט בזבל

לא פשוט לקום בבוקר, ללכת לעבודה ולגלות שאתה סלב. יש משהו מאד מחייב בכובד האחריות של להיות אישיות מוכרת. חייך אינם חיים פרטיים יותר, כולם בוחנים כל צעד שלך, וכל פנינה שיוצאת מפיך צריכה להשקל בכובד ראש.

מאז הכתבה שעשו עלי למגזין "את", הגיעו הצעות נוספות, ביניהן ראיון טלוויזיוני. המתכלב הפך בין לילה, מסחבת מילים שמייבבת על המציאות, למותג מבוקש.
"כן, גם לי ממש קשה לסגור את החודש" ו"כל הכבוד שאתה עושה את זה", היו רק חלק מהעדויות של תחקירניות שהגיעו לראיין אותי, ומצאו את עצמן מתייפחות על מר גורלן.
גם מכרים שניתקתי עימם קשר, החליטו לחזור לחיי בסערה ולהזכיר לי מדוע שכחתי מקיומם.

המתכלב, שעד עתה היה בכלל דמות וירטואלית, קרם עור וגידים והפך להיות ממשי יותר מסיפור הנבואה של ישו. הוא זה שצועד בויה דולורוזה של ישראל המודרנית והשוחקת, נושא על גבו את בשורת המאבק החברתי שדעך. הוא מלך המרודים, נסיך העניים, אחד העם, שהפך בעל כורחו להיות המשיח. הוא זה שיש לו תשובה לכל שאלה, טיפ לכל סיטואציה, וידע בכל הנוגע לחיסכון.

"עלי עלי, בטח אין לך כסף", צוחק איתי, או עלי, כתב מחוצ'קן, ומזמין את שנינו לקפה. "מה, באמת עשית את כל מה שכתבת?" הוא מתחיל, ואני מנסה להבין כמה מיליגרם מוגלה הוא צריך לגבב, עד שכל הפרצוף שלו יעלם.

אני לוגם את הקפה השרוף והחינמי, ונזכר בשיחה שהיתה לי פעם עם מפורסם אחד, שאמר שיותר משתלם כלכלית להיות סלב מאשר אדם פשוט – "זה לא עניין של משכורת, ממש לא. אבל הופכים אותך להיות לקוח VIP בכל תכנית אפשרית. זה אומר פחות תשלומים ויותר הטבות".

"אתה באמת מחטט בזבל?". השאלה של המחוצ'קן מוציאה אותי מאיזון. "פשוט ככה צלמו אותך בכתבה ההיא". אני מנסה להזכר ברגע שהצלם בקש ממני "לדוג בגדים" מפח אשפה – "אתה תצטלם טוב ככה", הוא אמר.
אני מביט בכתב בזמן שהוא לוגם בהנאה מהקפה. אם היה עץ, חשבתי, היה ניתן לומר מה גילו לפי כמות החטטים שעל פניו. אני מתחיל להסביר לו שמדובר בסך הכל בצילום מגזיני שניסה להמחיש סיטואציה, אבל השאלות שלו הופכות ליותר ויותר נוקבות. "זה לא מגעיל אותך?" הוא תוקע מסמר ביד ימין. "אתה בסך הכל עלוקה", מסמר ביד שמאל. "קמצן", מסמר ברגליים. הוא ממשיך, צולב, לא מהסס, צוחק.

אני מרגיש שהפה שלי מתייבש. האם אני גואל ונושא בשורה, או שמא התקשורת הפכה אותי לכלי בידורי?
"בעולם של מילים שטוחות, כנראה שאין ערך לעומק", אני מנסה לפוצץ את הראיון אבל הוא לא משחרר. "איזה עומק? תראה אותך" הוא יורק ומצביע על התמונה ועל פח הזבל הגדול.

הוא צודק. במקום להיות קדוש משיחי, הפכתי להיות קדוש מעונה. ובשביל מה? פרסום?
המתכלב, בעל כורחו, הפך לדבר שהוא סלד ממנו – מוצר צריכה זול בעצמו.

אני מסתכל למוגלה בלבן של העין – "לחטט בזבל זה להיות במקום נמוך. אבל לפני שאני כותב, אני מחטט אצלי בפנים. בזבל שלי. משם יוצאים הדברים הכי טובים". אני דוחף את הכסא אחורה ונעמד. "אבל השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך כאדם כותב וכקורא, היא בזבל של מי אתה מחטט".
אני מביט בקפה שטרם סיימתי, מתלבט אם לתת שלוק דרמטי אחרון, אבל מעדיף שלא. "במקום לנסות לרדוף אחרי ה'אמת', עדיף שתתרכז בסיפור. אולי תלמד משהו".

יכול להיות שהמתכלב הקדים קצת את זמנו. אולי העולם עדיין לא מוכן לגאולה. אולי אנחנו צריכים לסבול עוד קצת לפני שיהיה כאן יותר טוב.
אני יוצא מבית הקפה, ומבין שהגיע הזמן לשינוי.

 

פרק 33: שן בינה

מדהים אותי איך דבר כל כך קטן יכול לגרום לכל כך הרבה כאב.

אני פותח את הפה מול הראי, וחושף לוח שחמט, מלא בצריחים לבנים. תהום עמוקה ושחורה מפרידה בין שני החיילות, ורוק שקוף נמתח בין השניים, כמו גשרים שהוצבו שם רגע לפני מתקפה. דרקון אדום, לח ומפלצתי, משתולל לו אי שם בתהום, יורק אש רירית לכל עבר.
מלחמה מתחוללת בתוכי.

בצידי ההר, עליו יושבים צריחי הפלך התחתון, החלה מגפה. מרגל נפשע פרץ את הגבול התחתון והצית את האיזור. אני שולח מבט לתוך שדה הקרב וצופה בכאב, בהשתקפות המדממת של הלוחמים. המרגל מציץ קלות תחת שיפולי הגבעה, מנסה לא להסגיר את עצמו. הוא חכם, יודע כיצד לפעול באדיקות, חופר עם שורשיו בעצבי הצבא אותו הוא מנסה להפיל, ושולח זרמים משתקים לכל איזור החניכיים. אני מחליט להתערב בלחימה – שולח סופה בדמות של מי מלח וזורק לתוך התהום שתי פצצות שישככו את הכאב. אני מנצח בקרב, אבל יודע שהמרגל העיקש עוד יחזור.

"זו שן בינה מתוחכמת מדי", רופא השיניים מנסה להתלוצץ. "היא דוחפת את שאר השיניים הצידה ולא מאפשרת צמיחה נכונה". אני מבין ממנו שהמרגל הפושע הכה שורשים בצורה נועזת, ולא יוותר בקלות על השליטה בשטח שלו.
"אני… אני אקבע תור לעוד כמה ימים", אני מגמגם כשאני קולט שהסכם השלום יעלה לי מחיר כמעט 4 ספרות.
"תזהר", הוא מקשה עלי. "דלקת שתתפתח יכולה להיות מסוכנת אפילו יותר".

 

הימים עוברים, והלחימה נמשכת. השן החכמה פועלת בשיטתיות. שורשיה מכים בעוצמה בעצב שמתחתיה, ושולחים כאב חד לכל חלל הפה, ומשם לשאר הגוף. הכאב הזה, מזכיר לי תדר רדיו של הגל השקט. רעש לבן שפשוט מצמרר את כותרות השיניים, ולא מאפשר להן להלחם זו בזו על מנות מזון.
אני מנסה להבין איך אפשר להתכלב על בריאות, אבל לא מוצא פתרון. מי פה? כדורים? ניסיתי את כולם. הם טובים לכמה שעות אבל אז הכאב חוזר. לפי גוגל, יש אנשים שחיכו קצת והכאב עבר. הם אומרים שהעניינים הסתדרו שם בפנים, אבל כמה שבועות אחרי, השן התחמנית ממשיכה לפרוט על העצב שתחתיה.

אנשים מחייכים סביבי, ואני מחזיר להם חיוך עצוב. הם יכולים להרשות לעצמם להתגאות בשיניים שלהם, כי שום דבר לא כואב להם בפנים. ואני? אני מבין שאני לא מסוגל להתמודד עם המלחמה שמתחוללת בתוכי. אני סוחב אותה כבר יותר מדי זמן.

זריקת הרדמה.
כלי מתכת קרים מחטטים בתוכי, בזמן שצינורית ארוכה שואבת את יצואו של הדרקון האדום. כל כך הרבה זמן המתנתי לניצחון במלחמה הזאת, ואני לא מרגיש כלום.

הדרקון רדום. המלחמה שככה. השקט חזר לתוכי. כשאני משלם לפקידה בסוף התהליך, אני מבין שיכולתי לחסוך. יכולתי לחסוך את הכאב ממזמן.

אני ניגש לרופא ומבקש את השן למזכרת.  "למה אתה צריך אותה?", הוא שואל.
אני מחייך, סוף סוף אחרי הרבה זמן, ועונה לו – "כי שילמתי על השן החולה הזאת מחיר גדול".
הוא מחייך אלי חזרה ועונה – "העיקר שעכשיו אתה בריא".

לרגע לא הבנתי למה הוא משתמש במילה "בריא". כלל לא הייתי חולה. אבל אז אני מביט בשן ובחשבונית, ומהנהן – הצלחתי לעקור מהשורש משהו רקוב שישב שם כבר המון זמן.

אחרי תקופה ארוכה, אני מבין שמעולם לא הרגשתי בריא יותר.

פרק 32: אבוד

"אכפת לך לדרוך לי על הפנים?"
מכל משפטי הפתיחה ששמעתי עד היום, אני חושב שזה היה המשפט הכי אמיתי.

אני נכנס לדירה חשוכה. במרכזה, שוכב ערום, בחור רזה בשנות ה-30 לחייו. הסוליה שלי, לה חיכה, מתקרבת אליו ודורכת על פניו. הוא מלקק ממנה את רחובות תל אביב בהנאה צרופה, מתעכב על אלנבי, עובר לכל אורך קינג ג'ורג' ומקנח בצפון הישן. משם הוא ממשיך לנקות בלשונו, בתאווה רבה, את קדמת הנעל. הוא יודע מה הוא עושה, והוא יודע מה עושה לו טוב.
"כמה עליבות. כמה טינופת", אני מלגלג עליו, אבל שרירי הלשון שלו רק מתהדקים ומצחצחים את הנעל מהר יותר. "מדהים אותי כמה אנשים בתל אביב אוהבים שדורכים להם על הפנים".

הוא מלקק את שגרת יומי. האירוטיקה שהוא חווה לא נוגעת לי, אבל ההנאה שהוא מפיק גורמת לי להרגיש כלפיו אינטימיות עמוקה. הוא האדם הכי קרוב אלי כרגע, יודע היכן אני מבקר, מכיר כל צעד ושעל שלי – ואני אפילו לא יודע את שמו.

אחת הבחירות שלי כמתכלב, היתה להסתמך פחות על תחבורה ציבורית. למה להתגלגל בכסף, אם אפשר לצעוד בחינם? זה לוקח יותר זמן, יותר זיעה ויותר מאמץ, אבל בסופו של דבר ההליכה מובילה אותי לאן שאני צריך. ועכשיו, אותן הרגליים שנושאות אותי ממקום למקום, דורכות על זר מוחלט – ואני מבין שאני נשאר במקום. אני תוהה אם הוא יודע לאן אמשיך מפה. האם משהו במיפוי התחנות היומיומיות שלי, מעיד על מסלול מיוחד בחיי?

"או וואו", הוא נאנח כשאני מחליף רגליים. השמאלית מועכת את לחיו הימנית, ומרתקת את צידו השמאלי לרצפה. בעולם שמונע על ידי כוח, אני מקנא בו על ההנאה שלו מאובדן שליטה.

*

אוטובוס אחרון של חצות חולף על פני. זו דרך ארוכה הביתה אבל אני בוחר ללכת, הפעם במסלול אחר. אני עולה על רצועת החוף, נהנה מהכוכבים ומהרוח הלילית החמימה שלא אופיינית לתקופה הזו של השנה. אני מריץ בראש את השעות האחרונות, ונדהם מכמות התובנות שאפשר להגיע אליהן, כתוצאה מדריכה על פרצוף של אדם.
אני מוריד את הנעליים ונותן למים הקרירים ללטף לי את הרגליים. החול רך יותר מהפנים של הבחור.
משימות לעבודה, פרויקט ללימודים, ההתכלבות. מחשבות רצות לי בראש. אני מבין שהחיים שלי נמצאים בסטגנציה אנאלית, ובלי שום מעוף. מתי בפעם האחרונה הרשתי לעצמי לאבד קצת שליטה?

אני מסתכל לצדדים, מבין שהחוף ריק, ותוך 20 שניות אני מוצא את עצמי עירום, בתוך הים. השמיים השחורים מתמזגים עם המים ואני מרגיש שאני מרחף בחלל המיימי הקפוא. לרגע אני שוכח מהחיים, נותן לעצמי לשקוע באינסוף, לאבד את עצמי לחלוטין. תנועה מוזרה מכיוון החוף גורמת לי לשחות חזרה, מהר, לכיוון הבגדים היתומים שהשארתי על החוף.

אני עומד עירום מול אדם זר שמחטט בכיסי מכנסי. הוא רוטן, לא מוצא את מה שהסתרתי בכלל בנעל, ונובח עלי כמו מכור בהתקף קריז "איפה זה?!". אני מושיט יד מגוננת, מנסה לחטוף את מכנסי, אבל הוא דוחף אותי ומפיל אותי לחול. הלב שלי פועם בחוזקה. הריח האלכוהולי שלו חודר לנחירי גם מהמרחק שבו הוא נמצא, וברור לי שהוא לא מתנהל באותה המציאות שאני חי כרגע.
הוא לא מפחד. הוא ממשיך באדיקות במשימה שלו, ומצליח למוצא את הארנק בנעל. הוא מחטט בו במהירות, אבל כל מה שהוא מוצא זה שטר של 50 ₪ וכמה מטבעות.
"זה הכל?" הוא רוטן, משליך את הארנק על פני, ובורח.

אני שוכב ערום על החוף, מביט באדוות ששוטפות את הצעדים השקועים של הבנדיט, ומנסה להסדיר את הנשימה. כל אותו הזמן, הדבר היחיד שעלה לי לראש, היה הדרך שבה הוא חטט לי בכיסים, בתאווה אפלה, כאילו שניסה למצוא משהו עמוק יותר ממזומן.
הוא ידע מה הוא מחפש, בדיוק כמו הבחור שפגשתי שעה לפני כן. הוא ידע מה עושה לו טוב.

רגע אחרי שהמציאות דרכה על פני בברוטליות, אני מבין שמעולם לא הרגשתי אבוד יותר.

 

פרק 31: 1+1

אני הכי אוהב את ערבי רביעי. יש משהו טיזרי בשעות הדמדומים, מעין פרולוג לשירת הברבור של עוד שבוע קשה. רביעי מפלרטט עם חמישי וקורץ לשישי, בלעדיו לעולם לא יגיע הסופ"ש, והוא יודע את זה. הוא משחק אותה קשה להשגה, נותן תחושת חופש אבל חוזר בו למחרת.
אני הכי אוהב את ערבי רביעי, לא בגלל המשחק המקדים המבלבל, אלא פשוט כי רביעי זה ערב פריסטייל במטבח בדירה. קונים שימורים זולים, מרתיחים מים, זורקים מה שבא ואוכלים. זו ארוחה שמייצגת את יום רביעי בצורה הטובה ביותר – אין מחוייבות למנה מסויימת, אבל תמיד נשאר תיאבון ושאריות ליום שלמחרת.

זו תקופה משונה, אני חושב לעצמי בדרכי לסופר, רגע אחד לובש חולצה קצרה ושניה אחרי מוציא ז'קט שיגן עלי מהקור והגשם. כמו שמזג האוויר לא החלטי, גם אני לא בטוח אם ללבוש קצר או ארוך, אם להכין הערב פסטה או שקשוקה, ואם התגברתי על הבחור האחרון או לא.

אני עומד מול דוכן המאכלים המעובדים בסופר, וכהרגלי מחשב. העגלה הריקה מתגלגלת לה במעברים, ואני תוהה לגבי מוצרי המדף ותוקפם – מעניין כמה חומרים משמרים מכניסים להם, והאם אנחנו חיים יותר בזכות החומרים האלה, או שבעצם פחות.
ספיקינג אוף מוצרי מדף משומרים, אני מקבל הודעה שהתרגלתי לקבל מסטוץ סורר שהפך ליזיז קבוע – "אני ברחוב שלך, בבית?". אני מתלבט איך לענות. מצד אחד, חרמן. מצד שני, אני עדיין חושב על הבחור.
אני מחזיר את הנייד לכיס מבלי לענות.

אני דוחף את העגלה וממשיך לבדוק. כל מוצר נבדק בקפידה – צריך לודא שיש לו את כל התכונות הנכונות, שהוא מגיע בחבילה הנכונה או עם החבילה הנכונה, ושאפשר יהיה להשתמש בו לאורך זמן. חשוב שהמוצר לא יתקלקל, שהוא יהיה שווה את ההשקעה ושהטעם שלו יהיה… לטעמי.

אני בוחר מוצר אחד, ומחזיר את השני למדף, מוציא שלישי ומתלבט לגבי הראשון. האם מוצר זול יותר עם טעם זהה הוא מה שאני צריך כרגע? אולי כן לבחור באיכות? אבל סך הכל מדובר במותג. מבצעי 1+1 נשמעים מעניינים, אבל הם יקרים בכמה שקלים בכוונה.
פרגמנטים של מוצרים בודדים ירכיבו בעוד שעה קלה מנה לתפארת, אבל אני חושש שלא יהיה לה טעם. איזה טעם יש לחיוך ביישן שהיה צומח מ-0 קמ"ש ל-120, בחצי שניה? איך יוצרים ארומה של בלורית, שמגוננת על עיניים טובות?

ההיצע כל כך גדול, המותגים רבים עלי, אבל לא בקשתי הרבה. סך הכל רציתי ארוחה אחת טובה, שתחזיק מעמד לאורך זמן.

אני מגיע לקופה ומקבל הודעה נוספת מהיזיז – "לבוא?". הקופאית מרימה קופסת שימורים ואומרת שהשני בחצי מחיר.
אני מתלבט אם לקנות או לא. המחיר טוב, אבל אולי כרגע זה קצת יותר מדי.
"לא", אני עונה. "כרגע אני צריך רק אחד".

פרק 30: מסכות

אני דמות בהצגה שגדולה ממני.
בתפקיד הראשי: אדם שחיי הכלב נכפו עליו מכורח הנסיבות.
אני הולך ברחוב הרטוב והחשוך, מנסה לתפוס קרן שמש בודדה של צהריים, אך הזרועות החמימות של המאור הגדול מתקשות לעבור את העננה הכבדה שפקדה את העיר.
ניצנים של צבע מהלכים בתוך האפור הגדול, משחקים את התפקיד שלהם בהצגה, כל אחד לפי מלבושו – גיבורי-על בלייקרה, נסיכות בשמלות מלמלה, פאות מכל ז'אנר קולנועי.

כלב גורר את שתי רגליו לאורך הרחוב המנוכר, מתכנס בתוך פרוותו הדקה. עם כל תחפושת שמצטרפת לרחוב, העיר לובשת חג גם היא, ומשנה את פניה. היא כבר לא דורסנית או מאיימת.
יש משהו מרגיע בללכת מחופש, אני חושב לעצמי, בזמן שאני מביט בגבר מסוקס לובש שמלת ערב נשית ועקבים.
יש משהו במשחק שלנו בפורים, שהוא הרבה יותר אמיתי מהמסכה שאנחנו לובשים מדי יום.

*

תגי מחיר על תחפושות. אני נגנב מהמחירים. מאז שהייתי גור, פורים תמיד רגש אותי. אמא הייתה שוקדת יומם וליל על תחפושות הום-מייד שהיו זוכים בכל תחרות במקומות הראשונים.
"זה לא עניין של מקוריות", אני עומד עם חבר בחנות תחפושות, ורואה איך הוא נכנע לרוח החג החדשה, והופך לאביר אצילי ב-250 שקל. "זה עניין של אותנטיות".
"למה אתה מתחפש?" הוא תוהה, אבל אני מרגיש תשוש מעבודה, לא בטוח שיש לי כוח לשחק השנה במשחקי הילדים הללו.
"אז למה שלא תקנה משהו וזהו?", הוא שואל מבעד לשריון הלא אמין שהוא אוחז.
"אתה יודע. אני מתכלב", אני עונה, כמעט בטבעיות, אבל מרגיש שזו לא היתה התשובה הנכונה.

שני צעירים עוברים לידי, היא במינימום בגדים ואיפור מוגזם, והוא במשקפי פלסטיק גדולים וחיוך מרגיז. מאחוריהם הולכת חולצת בוב-ספוג בתלת-מימד, שנקנתה במחיר מופקע.
הם מקיפים אותי – פיטר פן סקסי, מיני מאוס זונה, אחות שהיא גם זומבי, חרדי מתערטל. הכל בהזמנה מיוחדת מתופר, רפליקות שכבר ראיתי בשנים קודמות.
רוח קלילה, המביאה איתה ענן כבד, מקפיאה את פני, כמו צופר שמבשר על בואו של הגרינץ'. שניות לאחר מכן, הרחוב נשטף.

*

המיטה שלי נראית כמו עיי חורבות. כל חתיכות הבד שמצאתי בדירה, בגדים שלי ושל שותפה שלי, שוכבות אחת עם השניה באורגיה המונית של חג, ואני עומד עליהן, כמנצח, ומנסה לשלב קומבינציות. כל שילוב כזה יגרום לי לשחק דמות אחרת, במשחק התחפושות הפורימי הזה.

אלה אותם בגדים שלובש המתכלב בדמות היום-יומית שלו, אבל החג הזה הם יקבלו משמעות אחרת.

*

ערב. ההצגה עולה. אני מביט בתחפושות הקנויות המהלכות ברחוב.
אם יש אמת בעולם, היא מופיעה הערב בדמויות שכולם משחקים. נוח לשחק תפקיד שנתפר לך מראש.

לא קניתי תחפושת לא מתוך התכלבות.
לא קניתי תחפושת, כי רציתי לחזור למקורות.
זה לא עניין של אותנטיות או מקוריות.
זה עניין של לא להיות כמו כולם.

לערב אחד בא לי להיות אמיתי.
בא לי להיות אני.

פרק 29: יציאות לא מתוכננות

אני עומד מול מיכל הנירוסטה הלבן ולוחץ על הידית הקצרה. המים הטהורים שספגו את ארוחת הצהריים שלי דקה לפני כן, מתערבבים בתוך עצמם ברעש אדיר, אבל במקום לסגת לעבר הביוב, הם ממלאים את האסלה על גדותיה.
אני שולף פומפה ומנסה להחזיר את הנוזל העכור למקום שבו הוא צריך להיות, אבל התוצר שלי, יחד עם נייר הטואלט, משחקים איתי משחק מלוכלך. לאחר דקות ארוכות של ניסיון לדחוק-ולמשוך, אני מבין שאין מנוס ואאלץ לחפש בעל מקצוע שיעשה את העבודה בשבילי.

*

"סתום לחלוטין", האינסטלאטור מאבחן את מה שכבר ידעתי, ומכניס צינורית קטנה לתוך האסלה. הוא חודר איתה את השכבה החומה ונכנס עמוק, מתחת לפני השטח.
"כן, אומרים לי את זה הרבה", אני מחייך אליו, ונכנס לפייסבוק מהאייפון, לבדוק מה התחדש בחמש הדקות האחרונות, מאז שנכנסתי לאחרונה.
"אתם דור סתום", הוא מהנהן אלי. "אני עובד כבר 40 שנה באותו המקצוע, ורואה כל פעם איך הדור הופך להיות מנוון יותר". הוא דוחף את הצינורית עמוק ומסובב אותה.

"למה ניוון?", אני מתרעם. "דווקא דור שיוצר, ממציא ומחדש".
הוא נאנח ושולף את הצינורית. בשקט הוא מחבר שתי צינוריות אחת לשניה ודוחף אותן שוב. אנחנו לא מדברים, והדממה מכבידה עלי.

"אז מה, אתה לא חלק מהקידמה?", אני מנסה להתחנף בתקווה שיתן לי הנחה, ועושה לייק לחבר על סטטוס לא מצחיק במיוחד.
"אני משתמש בקידמה, לא נותן לה להשתמש בי", הוא נותן תשובה מלומדת שמרגישה לי קצת מתנשאת, וחוזר לפשפש באסלה. אני מכחכח בגרוני ומספר לו על המתכלב – "הנה, הקידמה עוזרת לי לחשוף את עצמי. מי יודע, אולי גם יצא מזה כסף", אני מרגיש שהכנסתי לו.
"אתה מדבר איתי על המקום הכי נמוך שלך", העור החיוור שלו גורם לו להראות כמו החכם באדם. "אבל תראה במה אני עוסק כל החיים. מצטער, עדיין לא שכנעת אותי", הוא מצליח לסתום לי את הפה.
"במקום להלחם, אתם נרקבים מול הפייסבוק. מוצאים חברים עלאק. נלחמים על אידיאלים בכאילו. אתם משחקים בקקי". הוא לוחץ על הידית הקצרה. רעש הניאגרה נשמע חזק מתמיד, מרעיד את החדר ושואב את כל הרוע שבעולם לתוך החור הקטן.

"קח", הוא מרים דלי. "תשאיר אותו במקלחת. עם המים שיתמלאו בו תשטוף את האסלה ותחסוך את הכסף של הניאגרה". אני לא יודע מה לענות.
רגע לפני שהוא יוצא מהדירה, הוא תוקע בי מבט עמוק – "עזוב את המקום הנמוך שאתה נמצא בו. אתה תצליח רק כשתתקדם למקום הגבוה שלך".

*

שעה מאוחר יותר אני יושב על האסלה, וחושב על השירות הנפשי שקבלתי עכשיו. בסוף, כשאני נעמד ומביט בהשתקפות שלי באסלה, אני חש לפתע ריקנות עצומה. במקום האינטימי ביותר שיש, אגרום בעוד רגע למשהו ממני לצוף לעבר מקום לא ידוע.
הפרטיות שלי תהפוך להיות חלק ממאגר גדול יותר של אנשים שאינני מכיר.

אני שופך את תכולת הדלי לתוך האסלה, ומאבד חלק ממני, לנצח.

פרק 27: VIP

נחיל של בחורים בגבהים שונים ובפרצופים זהים עומד בכניסה למועדון. מעבר לאדי האלכוהול שמסמאים את עייני, אני מחפש פנים ידידותיות אבל לא מוצא אפילו חיוך אחד. מבט פילוסופי, מבוסם ומעמיק על הסיטואציה גורם לי לתהות לתוך איזה פס ייצור אני הולך להכנס – ניכר שכל הגברים שעומדים בתור יצאו מאותו המכון, עברו דרך אותה חנות בגדים, רכשו את אותה הגופיה, לבשו את אותה הפוזה והתבשמו באותו הבושם.
אני נעמד בתחילת התור, או בעצם בסופו, ומתחיל לטפס לאט לאט לעבר הקופה.
מי היה מאמין שאני אחכה בסבלנות כדי לשלם כסף.

הקור גורם לי לחבק את עצמי ולהצטער על הרגע שיצאתי מהבית. המאבטחים והסלקטור מסתובבים בין שורת האנשים וגורמים לי להרגיש כאילו אני נמצא במסדר זיהוי. רק חסרים פה כלבי זאב נבחניים, אני חושב לעצמי. המבטים של המאבטחים חודרים את התור, וגורמים לי להרגיש אשם. כנראה שהייתי צריך ללבוש את בגדי השרד של הרפליקות שעומדות איתי בתור, ככה לא הייתי מתבלט.
צליל של הודעה גורם לי לחזור למציאות מעולם התובנות שיוצר האלכוהול במוחי – חברים בודקים האם כבר נכנסתי. "אתה!" הסלקטור צועק ומצביע לכיווני. אני מסובב את מבטי לצדדים כדי לוודא שהוא באמת מדבר עלי. אני לא מכיר את חוקי המקום, אולי הטלפון היה צריך להיות על שקט? אני לא מספיק להתנצל וקולט שהמאבטח תופס את הבחור שעומד לידי, ומוביל אותו פנימה. הבחור מחבק את הסלקטור ומקבל פתק לבן וחותמת.
הוא ניצל.

  

התור ארוך, לא זז, וקר לי. הסלקטור מסמן בידו מי להנחות ומי למוות. אני פוסע צעד אחד קדימה ומגיע סוף סוף למאבטח הראשי. "יש נשק?" הוא שואל מעבר למטר של רוק, וממשש את גופי בלי שום מימד של אירוטיקה.

גופיה חדשה מתמקמת לידי ושולפת ערימת פלאיירים של אחת המסיבות שיתקיימו בשבוע הבא. אני עוקב במבטי אחר הזרועות העשויות ללא חת ואחר אותן ההזמנות. למרות ההמולה הרבה מסביבי, אני מכוונן את אוזניי השתויות ומצליח לקלוט חילופי דברים בין היחצ"ן לבין הסלקטור שעומד בכניסת ה-VIP הריקה – "חלוקה". "אין בעיה".
הזרועות העבות מקבלות פתק לבן ומוצאות את עצמן בתוך המסיבה, בזמן שאני שולף שטר אפור ומקבל בתמורה פתק צהוב וכניסה לכבשן הדחוק.

*

שעה לתוך המסיבה, אני נדחק בין הגופיות במקום, ושם לב שהן אפילו רוקדות אותו דבר. הרמקולים מקפיצים כל נים בגוף ואני מחליט לצאת החוצה כדי לנשום קצת אוויר. "אתה לא יכול לצאת. רק אחרי 2:00", צועק עלי בגרמנית המאבטח הראשי וגורם לי להרגיש יותר חנוק ממה שהרגשתי בחוץ.
אני נכנס לשירותים, נועל אחרי את הדלת, ומקיא.

*

"היה אדיר שבוע שעבר, אתה בא שוב?", חבר מנסה לעודד אותי לצאת לכלא השמור במדינה. אני מנסה לבדוק איתו למה הוא כל כך רדוד – "מה רע בלשבת בבית ולראות סרט?", ומקבל את התשובה המרה – "הפכת לסחי".
"מה לעשות שלפני כל יציאה צריך למשכן את הדירה?" אני נוחר בבוז כלפי ההערה האחרונה, ומזכיר לו את הימים שבהם יצאנו למסיבות קיבוץ חינמיות, או לכאלה שהיו עולות 20 ₪ בלחץ.
"תשתחרר מהלוּפּ", הוא מנסה להוציא אותי ממעגל חיי הכלב, "תחייה קצת".
אולי הוא צודק. אולי באמת איבדתי משהו ספונטני בעצמי, מאז שהתחלתי להתכלב.
"יש לי משהו לעשות בדרך, אני אפגוש אותך בפנים", אני משיב בנחישות, ויוצא לסיבוב בעיר.

*

אחת בלילה. אותו מקום. אותן הגופיות. אני מגיע לכניסת ה-VIP. הסלקטור מתקרב אלי. אני לוקח נשימה עמוקה ומחליט "לחיות קצת" – אני שולף הזמנות שליקטתי מברים בדרך למסיבה. הסלקטור מביט בהזמנות ונותן לי כרטיס לבן.
בתוך המסיבה אני מרגיש את תמצית החיים חוזרת אלי. אני נהנה כמו שלא נהנתי הרבה זמן.
בדרך שלי.

 

פרק 26: טעם לפגם

אני יושב במסעדה ובלוטות הרוק שלי דרוכות.
לאחר תקופה ארוכה של התכלבות, הסכמתי להתפנק עם ידידה על ארוחה של שלוש מנות במסעדה איכותית.

המלצר מגיע עם המנה העיקרית ומניח אותה מולי, ואני סוף סוף, לאחר חודשים של מזון בייתי וזול, צולל לעולם שכולו טוב.
אני מביט במנה ומודה לאלוהים על דברים יפים. היא נראית כמו יצירה סוריאליסטית של מגריט ואני מרגיש קצת רע לפגוע בה. אבל הריח העולה לאפי גורם לי להתעשת – הסכין מתקרבת למרקם הלבן, הנפיץ והמסוכן ולוחצת עליו קלות. הוא לא מתנגד. הוא מתפוקק בצליל שרק מעטים יכולים לשמוע, ומשחרר נוזל אהבה צהבהב וסמיך על משטח העבודה.

רוטב בהיר זולג מהלשון לקיבה ומשאיר לי טעם חמצמץ בפה. אם לטעם היה צליל, הארוחה הזאת הייתה אופוס של שופן. היא מתנגנת לי על השפתיים ובוושט.
אני נותן לטעמים לשקוע ולהתמזג באיטיות מופתית, ומתענג על כל מרכיב, בסבלנות של עכביש, שטווה סביבו מלכודת לטרף הבא.

דמות רועדת מפרה את שלוות הארוחה שלה חיכיתי כל כך הרבה זמן. אני מרים את מבטי ורואה אדם זקן, לבוש בעיניים רעבות, מסתנן לתוככי המסעדה ועובר בין שולחנות. הוא נעצר ליד שולחן של זוג יפה שנראה כאילו יצא מסרט אמריקאי. המראה העלוב שלו צורם יותר כשהוא עומד לידם. ההתעלמות המתנשאת שלהם מוכיחה לי את מה שכבר ידעתי על העולם – שבכל יופי יש אלמנט של כיעור. זה טיבו של העולם.

כשהוא מגיע לשולחן שלי, אני מתלבט אם לעזור. מתכלבים צריכים לדאוג אחד לשני בעולם הזה, אבל כל מה שיש לי בארנק אמור ללכת לארוחה ולטיפ.
המלצר כנראה קלט את הדילמה, ושניה לפני שהגעתי להחלטה, הוא מצא לנכון לטאטא את הזוהמה החוצה.

הזקן מסתכל עלי בזמן שהוא נדחק החוצה ואני מרגיש את הקיבה שלי מתקשה. גוש של שובע בלתי רצוני מקפיא את התיאבון שפיתחתי בשבוע שחלף.

"למה אתה לא אוכל? אתה תמיד מסיים הכל מהצלחת", ידידה שלי שואלת אותי ומעבירה יד בשיער, בזמן שאני תוהה האם אני והקשיש חולקים גורל משותף. היא מעירה אותי מעולם החלומות. השיער שלה גולש על השולחן וכמעט גונב לי טעימה מהצלחת.
"80 ₪ למנה מסריחה שאני יכול להכין בבית בעשרה שקלים. 80 ₪. והם לא יכולים לתת לו איזה מאפה מסכן?" אני מתעצבן.
"טוב נו, מה אתה רוצה ממני?" היא אומרת, ולא מבינה שהאדישות שלה היא כרסום יסודות הדמוקרטיה.
"תתקרבי שניה", אני אומר לה. היא רוכנת כלפי ואני תולש לה שערה מהראש.
היא קופצת וצווחת "מה אתה עושה?".
את השערה אני טומן ביצירת המופת .

אני קורא למלצר שמתבלבל ומנסה להגן על השף "אבל אין לנו נשים במטבח".
אני מסרב לפיצוי בטענה שאיבדתי את התיאבון, ומקבל חשבון על סך של אפס שקלים.
*

בדרך הביתה אני נתקל בקשיש מנמנם על ספסל, ומשאיר לו 20% על השירות שהוא עשה לי –
עזר לי למצוא דרך לאכול בחינם.

פרק 25: חור בכיס

לובש את ג'ינס הקסטרו שקניתי לפני שנה והבוהן נתקעת בקרע הדקורטיבי באיזור הברך. הפגישה הלא מתוכננת גורמת להרחבת החור. זה היה הג'ינס האחרון שלי, אותו מכנס קז'ואל שחרשתי עליו לעבודה, ליציאות ואפילו לאירועים.

"עייפות החומר" אני מסביר לידידה שלי שקלטה את הקרע מרחוק וידעה להגיד שלא מדובר בקישוט שיקי. את הטענה שמגיעה שניה לאחר מכן שמעתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה – "אתה לא באמת הומו, נכון?". הטענה המזלזלת מגיעה הפעם עם טוויסט משעשע – "כי אין מצב שהומו יסתובב עם החור הזה, שיהיה ברור". 24 שנים לקח לי לצאת מהארון, ועד שסוף סוף אני מגלה את יכולותי ההומואיות בעולם החופשי, כולם מנסים לקחת ממני את הטייטל הנחשק.
"תסתכל על הנעליים שלך. מה הקשר בין הצבעים? והחולצה. ממתי היא בכלל?". אני קצת מתבייש, לא מגיב, ובסוף מודה באשמה – אני הומו מקולקל. כבר תקופה ארוכה מאד שלא קניתי בגדים חדשים ורוב המלבושים שלי היו הצעקה האחרונה עוד לפני שהשתמשו במושג הזה בשנות ה-90.
"זה הולך להשתנות" היא מצהירה, ומחליטה שאני, הומו המחמד שלה, יהפוך לפרויקט מסלול.

עוברים בין חנויות, מודדים חולצה, מכנס, נעליים. אני מגלה עולם חדש של סגנונות לבוש וחוטף חום מהמחירים. 199.90 ש"ח אומר תג המחיר באחד מהתאים, ואני שואל אותו למה. למה, לעזאזל, שאשלם פאקינג 200 שקל על חתיכת בד. "נו?" היא צועקת מבעד לוילון ואני מגמגם בעצבים "קטן קטן", ובעצם מתכוון להגיד שהמחיר צר עלי יותר מהמידה. "דיר באלק אם אתה מתכלב עלי עכשיו…" היא מתמרמרת.

"סתכל עליו", היא דופקת לי מרפק לצלעות מבלי להתייחס לשקרים שלי שמשום מה לא נמאסו עליה גם אחרי שעתיים, מה שהוכיח מעל לכל ספק שהשופינג הזה בא לענות על הצרכים שלה ולא על שלי. "תראה איך הוא מתלבש!". מבטי נתקל במוכר שלבש גופיה שנראתה לי ירוקה מדי. "נראה לי שהוא שם עליך עין", היא לחשה בזמן שהמוכר ניסה לעשות מאמצים ולזרוק חיוכים מוגזמים כאילו שזה מה שיגרום לי לקנות. "הוא בטוח רוצה אותך" היא אומרת ומסתייגת – "אבל לא כמו איך שאתה נראה עכשיו".
אני מנסה להוכיח לה אחרת, שהבגדים לא עושים את הבן אדם, ומתאים חולצת פסים למכנס משובץ. אני מקבל קולות צקצוק מזלזלים: "כל כך הרבה שנים בארון, ואתה עדיין לא יודע לבנות מלתחה".

נדמה לי שעברו לפחות שעתיים, ולאחר שאפילו המוכר הראה קולות של גסיסה, הכרזתי שאני גאה בבגדים הסטרייטים שלי ושדווקא אנחנו, בתור קהילה, צריכים להבין גאווה מה היא. לא בטוח אם הוא קנה את זה או לא, אני מחליט להשאיר לו את מספר הטלפון שלי.

*
שבועיים אחר כך אני פוגש אותה שוב, מצויד באותו ג'ינס מעופש, שאת הקרע שלו תפרתי בגסות עם חוט צמר שפרמתי מסוודר, שאפילו אני לא מצאתי ראוי ללבישה. ציפיתי למטח לגלוגים מזלזל אך לשמחתי קיבלתי קולות פרגון. "אני רואה שהשופינג הזה הזיז אצלך משהו! זה מהחנות וינטאג' בשינקין, נכון?", היא שאלה, ואני ניצלתי את ההזדמנות להתגאות בחוש האופנתי שלי, "הורדתי אותם ל-500 ש"ח! נכון מציאה?!".
"נו… המוכר התקשר?", היא שואלת, ואני מניד את ראשי בשלילה. "ככה זה אצלכם. תתלבש טוב ויעופו עליך", היא אומרת, ואני מנסה להבין את תרבות הצריכה המוגזמת שהורגלנו אליה ואת הקשר בין ביגוד יקר למציאת אהבה.

אני מכניס בעצבים יד לכיס ומגלה חור ענקי.

 

* תודה לרז ישראלי *

פרק 24: ירושה

נחיל נמלים יוצא מקן שמחובר לתחתית מצבת שיש, לזכרו של ד"ר אחד ש"נקלח מאיתנו בטרם עת". אני עוקב אחר הנקודות השחורות העושות את דרכן לכיוון דירתה החדשה, הקבועה והפתוחה של דודתי, ומנסה להבין מה תואר של ד"ר יעזור לו בעולם הבא. הנמלים הדרוכות דבקות במטרה נשגבת, כאילו תפקידן לכלות את כל מה שנקרה בדרכן ולהמשיך למטרה נוספת. פורס-מז'ור בצורה של נעל שחורה שנוחתת במדויק על השיירה העמוסה, מחזירה את התודעה שלי לטקס ההלוויה, שממנו המוח מנסה לברוח.
אני מביט באנשי חברה קדישא השחורים-לבנים שממלאים במרץ את הבור, בעזרת פחי עפר עמוסים. אחד מעביר לשני, שמעביר לשלישי ששופך את החול לבור, ומעביר לרביעי את הפח הריק. תוך 3 דקות העבודה נסתיימה וכל מה שנשאר מדודה שלי הוא תל עפר קטן.

*

אנשים לרגע ואנשים של חיים שלמים, מגיעים לנחם עם בשורה אחת קבועה – שהם משתתפים – למרות שמלבד ביקור חפוז, ההשתתפות היחידה היתה באכילת מעמולים ושתיית הקפה שלנו. בסוף כל יום, נאלצתי לאסוף את הפירורים שהשאירו אותם מבקרים, שהסתלקו ברגע שכילו את מה שקיבתם יכלה להכיל.

"אבל הגופה עדיין לא התקררה", סבתא זעקה וירתה את יריית הפתיחה למרוץ אחר הירושה. אנחנו מסבירים לה שאין לנו ברירה – "החוזה שלה עומד להסתיים תוך חודש בדיוק. חייבים להוציא את הדברים, ואת מה שאי אפשר לקחת – למכור".
אחרי אינספור מריבות, היא נענית לבקשה ואנחנו משתלטים על הדירה.
אחד לוקח טלוויזיה, השני ספה. אנחנו מחלקים בינינו את כלי המטבח. מה שלא נכנס לאוטו נשמר להובלה. מה שלא מתאים לאף אחד הולך לחברים. מה שחברים לא רוצים הולך למכירה. אנחנו עובדים בשיטה סיסטמתית מאד ברורה – סופי שבוע כולם מתגייסים, צובאים על הדירה ולא משאירים שבויים.

בין ערימות הגזל, אני מוצא שיר האייקו ממוסגר שדודתי אהבה.
"אתה רוצה את השידה הזאת?" אבא שלי שואל ואני לא איתו. "את השידה…" הוא מנסה שוב, אבל אני שקוע בשיר, לא מאמין כמה געגוע באשו יצר ב-11 מילים. כשאף אחד לא מסתכל, אני מחליק את השיר לתיק שלי.

*

30 יום. אנחנו עולים לקבר בטור עורפי, נעמדים מול מצבת השיש הקרה וזוכרים ביחד. אני מביט סביב על כל השמות החקוקים ועל המילים שנכתבו עליהם. כל כך הרבה ציוד אנחנו אוספים במשך כל החיים ובסוף כל מה שנשאר מאיתנו הם מילים.

כשאני חוזר הביתה, אני ניגש לכוננית שבזזתי מהדירה, ומפנה עליה מקום של כבוד לשיר ההאייקו.
"מה זה?" שותפה שלי שואלת אותי.
"ירושה".

פרק 23: מוצר צריכה

מת, פשוט מת על אוכל תעשייתי של גופים גדולים, לא משנה כמה הטעם מכני, בין אם מדובר באוכל של טיסות, אוכל של בתי חולים או אוכל של צבא. מטבחים גדולים, מעט תשומת לב, שיטת סרט נע – משהו בתהליך הזה גורם לבלוטות הטעם שלי ליהנות. בטוח ליהנות יותר מארוחת החג המפוארת שהכנתי לעצמי בסוכות, בדמות של פרוסת לחם שחור עם חסה בודדה מעליה, שמזכיר סוכה עם סכך עבש.
שיחת טלפון קרה גורמת לי באחת לאבד את התיאבון – "דודה שלך חטפה התקף לב. כדאי שתגיע".

*

אני נכנס בריצה למסדרונות הלבנים רחבי הידיים ושומע צפצופי מוניטור, שלרגע מזכירים קופה רושמת בסופר. אני מוצא את המשפחה יושבת מחוץ למיון, נראה שכמה שנות חיים נעלמו להם, כאילו מישהו הצליב רשומות בעולם הבא, ולאחר התחשבנות מהירה, לקח מהם כדי להשלים למי שצריך.

"צר לנו על אובדנכם", אומרת אחות ובשורות רובוטיות בפיה. הדמעות מתחילות להציף אבל המשפט הבא מתעתע "היה סיבוך. ניסינו להכנס בצורה אגרסיבית יותר אבל הוא לא שרד".
"הוא?", הפרצוף הלבן של אמא מתחיל לקבל שוב גוון אדום. האחות מדפדפת בתיק הרפואי, עיניה הטרוטות לא קוראות טוב את השמות והמילים מתבלבלות.
הדודה בסדר. בשורת המוות עברה למשפחה אחרת שישבה באולם.

משמרת. אני מעביר יד על שערה של דודתי ומביט בעורה הצחור בזמן שהיא ישנה את שנת היופי שלה, כאילו חיכתה לנסיך שיגרום ללב שלה לחיות מחדש.
משמרת. ארוחת הערב שלה מגיעה על מגש כחול ואני מאכיל אותה. כשהיא נרדמת, אני מרשה לעצמי ליהנות מהאוכל של שותפתה לתא, שלא נגעה כלל במנה שלה. זמנה פה ספור, כולם יודעים את זה.
משמרת. בכל ביקור אני מגניב פחית שימורים של טונה מהמחלקה. כבר יש לי אוסף. זאת דרך נוחה לעקוב אחר הימים. כל פחית קפואה שאני אוסף נראית פחות טובה מהפחית שלפניה. הן הופכות להית קלות יותר, חיוורות יותר.
"יהיה בסדר", אני מבטיח לה שהיא תעבור את הצינתור שתוזמן לה, "את צעירה וחזקה". אבל הטונה מתבוננת בי במבט נוגה. "שינתקו אותי כבר וזהו", היא ממלמלת ונרדמת.

משמרת. בימים האחרונים מצאתי את עצמי מלקט ארוחות מהחולים-לרגע המגיעים למחלקה – מדי ערב אותו תפוח אדום בצד, אותו לחם יבש, אותה רפרפת. "האוכל לחולים בלבד", אחות נוזפת בי בזמן שאני מסיים לאכול את הדייסה הדלוחה של החולה התורן, השכן של דודתי.
בחישוב סטטיסטי מהיר, המיטה שלו לא בישרה טובות – אצל שניים ששכבו בה, תפקודי המוניטור הראו קצב קבוע. הקופה שלהם המשיכה לרשום בכל צפצוף. הם עדיין הכרחיים. אבל חמישה נמקו וקמלו עד שלא היה בהם עוד שימוש, והם נזרקו לבור האשפה.
"יש לך קפיטריה בחוץ", האחות מושכת את המגש ממני, ומוסיפה "ברברי" בזמן שאני יוצא מהחדר. אני ניגש למכונת הסנדוויצ'ים ובועט בה בעצבים כשאני קולט את המחיר שאדם צריך לשלם בבית החולים הזה.

*

עשר שעות של ניתוח. הרופאים לא אופטימים.
הם מוציאים אותה חזרה למחלקה ומבקשים מאיתנו להפרד. אין אפשרות להשאיר אותה בחדר הניתוח, יש לקוח אחר שמחכה להיכנס.

אנחנו עומדים, בוכיים, ליד מיטתה.
אני שם לב שיש תקלה בקופה.
הצליל רציף.

לזכרה של דודתי, חני.

פרק 22: לוביה

כשאבא שר "שיסתלקו אויבינו", ודוחף לי לצלחת כף עמוסה סלק, וכשאמא מתפרצת בברכה "זה כתם שלא יורד", כאילו ביקשה שאותם אויבים יוכתמו בספר הכתמים, סימן שהשנה החלה.
כל שנה וקללותיה. והשנה התברכה משפחתי המצומצמת וחגגה יחד עם 75 קשרי דם קרובים-רחוקים, אירוע שכלל הרבה אוכל וארשת פנים מזויפת.

לא מספיק להכנס לבניין, דודה-רחוקה ועשירה שמעולם לא זכרתי את שמה, מתבייתת עלי. היורה מגיע מוקדם מהצפוי בשלל נשיקות רטובות, יחד עם הבטחה "חכה חכה איזה לוביה הכנתי, יותר טוב ממה שסבתא שלך, עליה השלום, הכינה. יודעת שאתה מת על זה".
אנחנו מסבים אל השולחן. עוד לפני שהברכה "שירבו זכויותינו" נזרקת לאוויר, הדודה-הרחוקה קופצת מאחורי ומוזגת חתיכות לוביה לצלחת. "תאכל, תאכל" היא מצחקקת מבעד לאפה הנשרי וממשיכה לצלחת הבאה, כאילו כדי להוכיח לכולם שהיא הלוביה, והלוביה זאת היא. אני מרים פנינה ירקרקה בין אצבעותי וזורק אותה לפה. עוד לפני שאני מספיק לעכל את הגרגר, היא מופיעה שוב – "טעים נכון?", היא מתלהבת מהממרח המתקתק שנוצר בפי, ואני מהנהן. "יש סיר שלם", היא משוויצה.

בתום הברכות, כשיריית הפתיחה משתחררת לחלל האוויר, אני עט על הבופה ומעמיס מסורת מכל טוב, אבל לא מוצא את המעדן בו חשקה נפשי. אני מחליט לסייר בין הסירים הריקים במטבח, ושם לב לסיר תם, חבוי היטב, שבתוכו מטמון זהב בדמוי זרעוני לוביה מהבילים. בלוטות הטעם מתחילות לרייר, הכף נשלפת, אבל קול חד גורם לי לצאת מההיפנוזה הקולינארית – "יש לך שם על השולחן". הדודה הנשרית מצביעה לעבר הבופה ושולחת אותי הרחק מהקדרה המבעבעת. סיבוב סביב שולחן המזונות גורם לי להבין שנשלחתי למסע שווא – כשאני חוזר לסליק אני מגלה שערימת הלוביה נעלמה.

*

בקבוק יין סגור שמצאתי בקצה השולחן, גורם לי לנחמה בסוף הארוחה המאכזבת, ואני מחביא אותו מתחת לז'קט. כשאני יוצא מהבניין, אני קולט את אשת הלוביה נעלמת במהירות לתוך החניה החשוכה, כשבידיה סיר מלא שישאר לה למשך החג.
"זאת הלוביה, נכון?" אני מפתיע אותה. "אין לך שום בושה?". אני מכוון אליה את בקבוק היין שלי ויורה – "תעבירי לי את הסיר, לפני שתהיה פה פאדיחה".
"אתה לא יותר טוב ממני", היא מסתכלת על היין.
חיכוך סוליות על אספלט, בדמות בעלה, מפר את השקט. "מה קורה פה?" הוא שואל.
"הלוביה. עכשיו". אני מתעלם ממנו, ושם לב למבט החודר והמבויש שהיא תוקעת בי – בעלה לא מודע לתרגיל המלוכלך שלה!
הוא מתקרב אלי בצעדי מלחמה ותוקף שוב – "מה העניינים?".
קולה הנשי חותך לפתע את הסיטואציה ומשנה את מאזן הכוחות – "לקחת מהם את העוגה?". אני שם לב לעוגת דבש קנויה התקועה מתחת לשחי שלו. האקט המלחמתי של בעלה הוחלף באחת לכוננות ספיגה, ולפני שמצא תירוץ הולם, הרכב של אבי נעצר ממש לידנו – "כמה עוד נחכה?", הוא שואל ומוסיף "ולמה לקחת את היין?".

אנחנו עומדים במשולש שווה צלעות, רוח קרירה של שנה חדשה מכה בפנינו. אני מסתכל על סיר הלוביה ומבין שהכל נשאר במשפחה – "כמעט שכחתם את זה", אני מחייך לדודה ומגיש לה את בקבוק היין. בזמן שהיא מושיטה את ידיה קדימה בצורה אוטומטית כדי לקחת את הבקבוק, אני מסתער על סיר הלוביה – "וממש תודה על הלוביה", אני מרים את הסיר באוויר, "תמיד יודעת מה אני הכי אוהב".
אני מנצל את העובדה שהיא קפואה ממבוכה, מנשק את לחיה ולוחש לה "עם כזאת משפחה…".
אני מושך את העוגה מבעלה, צועק "שנה טובה!" ונכנס מהר לאוטו.

*

בדרך חזרה הביתה, קפיצה לא טובה של הרכב גורמת לסיר להשפריץ לי על החולצה. "אל תדאג, זה יורד בכביסה", אמא מנסה להרגיע אותי אבל לא מצליחה. יש כתמים שאי אפשר להפטר מהם.