פרק 15: בול פגיעה

הוא יותר חכם ממני. אני יודע את זה. תמיד מפסיד לו, אבל מחליט לנסות כל פעם מחדש לזכות בחצי תהילה מזויפת. אני מנסה להבחין בפזילה שלו לעבר לוח המשחק. הוא מנסה להטעות אבל הפעם אני יודע שזיהיתי השתקפות של ספינת קרב במשקף השמאלי שלו. "B-5" אני צווח ופוגע בול. אני בכיוון הנכון, עולה על הגל ומצליח להטביע לו את השייטת ו-2 מוקשים.

"אסטרטגיה נכונה" אני סופק כפיים בהנאה, מנסה לסכם לו למה הוא הולך להפסיד הפעם, כאילו שכחתי את כל ההפסדים שלי מאז ומתמיד.

 אני מעביר אצבע על האייפון המיושן שלי כל שלוש דקות כדי לבדוק אם נכנסה שיחה. כל מספר לא מזוהה וכל שיחה חסויה גורמים לבטן שלי לשקוע עמוק יותר – מחכה למזכירה עם הקול הנעים שתזמין אותי לראיון עבודה במשרד מוביל, מחכה ללבוש את המכופתרת הנורמאלית היחידה שלי, להתבשם בבושם זול שקניתי בהנחה בשוק ולעטות מסיכה מחוייכת עד כדי גועל.
אני מכה את האייפון כי שוב הוא איבד קליטה, מכוון אותו לכיוון אחר וקולט פס אחד קטן במכשיר. אני נרגע.

 הוא מנסה להטביע לי ספינת קרב. קרוב, אבל פספס. אני חוזר למשחק, רתום, ומצליח לפגוע במוקש נוסף. "אסטרטגיה נכונה", אני מתפאר שוב – "זו הדרך לנצח את החיים".
"עדיין לא ניצחת אותי", הוא מלגלג.
"2,400 ₪" אני מחייך, מבסוט. "חזרתי למשחק וחסכתי פאקינג 2,400 ₪. ניצחתי". "איך חסכת כל כך הרבה?" הוא מופתע, ומופתע עוד יותר מהפגיעה הישירה שלי במשחתת הקרב.
"אסטרטגיה. התכלבות. ראיתי שאני מוציא 250 ₪ כל חודש על סלולארי. עזבתי והצטרפתי למסלול של ה-50 ₪ לחודש". לא מספיק לגמור את ה"חודש", מספר חסוי מצלצל.
"הלו?" אני קופץ, ושומע קול מקוטע. "רגע, שניה" אני מתהלך בדירה, מחפש קו נוסף שיציל את הנייד שלי משקיעה מוחלטת.
היא אומרת שהיא קבלה את קורות החיים שלי. אני לא מצליח להבין באיזה חברה מדובר אבל היא רוצה לקבוע ראיון.

באקט של יאוש אני מנסה את השירותים. הקליטה מתחדשת. "שניה, אני רושם", אני מנסה לעבור לספיקר אבל הטלפון מחליט לבצע קמיקזה לכיוון האסלה.

הילוך איטי. הידיים שלי מתבלבלות. השניה הזאת לוקחת נצח. "לא!!!" אני צווח צווחה מיואשת שנשמעת בפועל כמו ציוץ אבל בדיעבד כמו קול עבה שנמרח ונמתח ומרעיד את חלל השירותים. הטלפון מסתובב, עושה פליק-פלאק לפנים וצונח ישר לתוך קערת הפורצלן הלבנה. הקהל מריע. עשר נקודות. מדליית זהב.

אני יוצא מהשירותים, מייבב, מחזיק בידיי מכשיר נוטף מי ביוב. "טוב, לפחות תקנה מכשיר חדש סוף סוף", הוא מנסה לנחם, אבל אני שומע את ההתרסה מגיעה כמו צופר שמתריע מפני התקפה, – "בדיוק חסכת עכשיו 2,400 ₪ גם ככה, לא?". "לא, לא, הוא יעבוד", אני מנסה לייבש את המכשיר אבל הוא מטיל פצצה אחרונה – "F-12".

בול פגיעה.

המכשיר לא נדלק. קורוזיה.
אני מביט בלוח וצופה בצי שלי שוקע אל מתחת לקו האדום. שוב.

פרק 13: המתכלב 2.0

קרציות מהלכות לי על הגב. כל אחת מהן רוצה קצת ממני. אחת עצה, אחת עזרה, אחת מטלה. פעם הדם שלי היה קדוש, היום הוא נחלת הכלל.

אחד רוצה שאבוא לעזור לו לצלם סרטון ללימודים, כזה שלוקח "רק שעתיים" ובסוף מתארך ללילה שלם. אחת אחרת מיבבת שעה בטלפון על האקס שהשתמש, ניגב ושוב זרק. מתי יהיה זמן לעצמי, לרבוץ בפינת החדר ולנוח?

 אני מגלה לאט לאט שסדר היום שלי הפך לרשימה של מטלות:
הולך לעבוד עד הערב ואז עושה מטלה, נפגש עם מטלה, עוזר למטלה, מדבר עם מטלה, יוצא למטלה, מזיין מטלה (אם יש זמן) ושוב הולך לעבודה כדי לנקות עוד רשימת מטלות ולרדוף אחרי ש"י עגנון, משה שרת וזלמן שז"ר. על הנייר, הפרצופים שלהם נראים נינוחים. אני תוהה איך אפשר להיות כל כך נינוח כשהנייר שלך שווה כמה שעות עבודה של פועל מרוסק.

המצגת שביקשו ממני להכין בעבודה הייתה מוכנה בזמן, בזמן ששאר אנשי המשרד כבר נהנו ממטלות הבית שלהם. כשאני מגיע שפוף יום למחרת, אני מגלה שבמקום עיניים טובות על השעות הנוספות שעבדתי, מחכות לי שפתיים קפוצות של חוסר שביעות רצון. "זה לא מה שבקשתי", רוטן המנהל שלי, לבוש בארמני שמגוהץ בצורה מושלמת מדי. אני מסתכל על הנעליים השחורות המבריקות שלו, מסניף לתוכי את הגוצ'י שהתיז על עצמו שעות לפני כן ומביט במסך המחשב. אני עוקב בדריכות אחר העכבר השט על המצגת, אחר הפה שלו שנע בכבדות נבזית, אבל לא מסוגל לשמוע אף מילה. "בסדר, אני אטפל בזה" אני משיב, בקושי, וגורר את עצמי למשרד.

ורידי העיניים הטרוטות שלי מאיימים להתפוצץ אל מול אור המסך הבוהק. האצבעות מתקתקות על אוטומט. דף שנזרק לידי קוטע את הפעילות הרובוטית שאני עושה וממלא אותי בשמץ של תקווה. ביטוח לאומי, מס הכנסה, בריאות, פנסיה. מאזן מלא של ימי חופשה צבורים, להזדכות ביום הדין ולקבל עוד כסף.
חרא של שאריות משכורת.

הצגה שניה. שוב הוא לא מרוצה. אני לא מתאמץ מספיק. צעקות. נביחות.
"אתה בכלל רוצה לעבוד כאן?" הוא תוהה ואני שותק. שותק כי נמאס לי לעבוד עד השעות הקטנות. שותק כי המשכורת לא סוגרת את הדליפה בבנק. אבל שותק בעיקר בגלל שאני מבין שזה לא היעוד שלי בחיים.

אני מיישיר מבט, ויוצר מציאות חדשה – "אני מתפטר".

*

הולך הביתה לראשונה מזה כמה חודשים, באור יום. אני נושם לרווחה, מרגיש חופשי לחלוטין. חבר מתקשר ושואל אם אני רוצה לשבת על בירה. "ברור!" אני עונה בשמחה, אבל שניה אחרי שהוא מנתק אני שולח לו הודעה "אכפת לך לקנות בסופר ולבוא אלי?".  "אבל חשבתי שקצת השתחררת מהקטע הזה של התכלבות, לא? מזמן לא כתבת". "אין לי כוח לרעש".
"סגור", הוא חותם, ואני מקווה שישכח לבקש החזר.

עשיתי היום צעד בשבילי. השתחררתי מעול שלא התאים לי. באותה נשימה קבלתי על עצמי עול ישן.
אני חוזר לעטות מסכה ששמתי בצד לתקופה.

אני חוזר להתכלב.