יום כיפור. בוהה במקרר ובהזמנה הממוגנטת אליו, ומבין שחשבון הנפש יעשה מחר – צ'ק בגובה של משכורת יומית יחתם בספר הפנקסים. מעולם לא הייתי טוב בחשבון, לא זה של הכיס ולא זה של הנפש, אבל דבר אחד אני כן יודע – אני הולך לדפוק חתונה.
מעונב ומבושם, ועל מנת לחסוך במונית או בדלק, אני יושב באוטובוס שהוזמן מראש בעבור החברים שכנראה בחרו להתכלב כמוני. בחורה אדמונית מכריזה שהיות ומדובר באוטובוס של חברים, אנחנו נהיה האחרונים שנעזוב את האירוע. That's fine by me, אני חושב לעצמי, ומנסה להסביר לבחורה שיושבת לצידי באוטובוס את כמות השתיה שאני מתכנן לגמוע: "את מבינה?" אני נלהב, "ארבע כוסות יין אדום זה כמעט חצי בקבוק. גם אם זה יין ב-40 ₪, אני עדיין מצליח לדפוק".
היא לא מצליחה לעקוב "לדפוק מה?"
"חתונה" אני אומר. "יש רק חוק אחד בהתכלבות חתונות – שמים צ'ק, ונהנים בסכום הכסף של הצ'ק – פלוס שקל".
"פלוס שקל?" היא עדיין לא מבינה על מה אני מדבר.
"כן. כדי לדפוק את המערכת את חייבת להנות בקצת יותר ממה ששמת בצ'ק".
סיגרים מטוגנים, טורטיות עם בקר, מוקפץ עוף, סושי, סינטה, יין, וודקה-רדבול, מיץ.
חופה.
מנה ראשונה – דג.
ריקודים, וודקה, בירה, וודקה. חיוך למצלמה ויש לי מגנט למקרר.
מנה שניה – סטייק. אני מרגיש שהבטן לא יכולה יותר אבל אני מכריח את עצמי ללעוס.
הלשון נדבקת לחיך, אני מדבר לא ברור וממשיך לרקוד. המבט מטושטש אבל אני מדדה לבר – עוד צ'ייסר יעשה לי טוב. הכל זז כל כך לאט אבל גם כל כך מהר. מחייך לעוד צלם ומקבל מגנט נוסף. "בואנה", אני אומר לצלם "זה נראה לא זול החרא הזה…"
קינוח – לא מסוגל לאכול את הסופלה אז אני נותן ביס קטן ומשחית את המנה כולה כדי שלא יוכלו להשתמש בה יותר. ככה זה, אני שילמתי על המנה הזאת.
סוף הערב, אני בשירותים, מקיא את הצ'ק והשקל הנוסף לצלילי "תגידו לה שיש".
"זה משחק סכום-אפס" אני מסביר לשותפה שלי יום אחרי. "הקאתי הכל, ככה שנשארתי עם מינוס בכיס. לא יכולתי לתת לשיטה לנצח".
"אבל למה אני צריכה להתקע עם פרצופים שאני לא מכירה?" היא מצביעה על עשרות המגנטים והחיוכים הזרים שדבוקים לדלת המקרר. לך תסביר לה שהמגנטים האלה עלו לזוג לפחות שני צ'קים של אורחים.
המתכלב 