פרק 10: פראייר

"תאכלו זין – אכלתי זין". טכניקה מעניינת שבה בנוי נמה"ת בן-גוריון. בקומה הראשונה, הממריאים, מבזבזים אלפי שקלים על חולצות פולו ובשמים, רק כדי שיוכלו להגיד "קניתי בדיוטי". בקומה השניה, הנוחתים – חבורת שפופי קומה.
הממריאים ינופפו להם באצבע משולשת "תאכלו זין, חזרתם לארץ", וכמה ימים לאחר מכן יהיו בצד השני של המתרס ויבינו שהם-הם אלה שאכלו את הזין הכי גדול.

*

"היא מהממת"; "אתה תמות על הסצינה" ; "קח מלא קונדומים… או שקיות ניילון" – אחרי אינספור המלצות, ושלוש שנים ללא חופשה, אני מגיע לקרוע את ברלין יחד עם ים, שותפה שלי.

כבר ביום הראשון, אנחנו נותנים לרגליים לקחת אותנו, בין נקניקיות לבירה, בתוך-תוככי רחובות ברלין העתיקה, ומבקרים אתרים שלא עולים כסף – "הם לא פראיירים הגרמנים האלה" אני אומר מול חומות ברלין המאיימות. אנחנו מגיעים לאנדרטת השואה ואני מחליט שאני סולח להם על שישה מיליון "תראי כמה שהם מתביישים בעבר שלהם".
אבל בערב, כשחיפשנו מקום נחמד לשבת בו, גילנו שהם כנראה מתביישים יותר מדי – העיר נסגרה כבר בשעה 21:00. אנחנו משתלטים על בר קטן באיזור מרכזי ושותים בירה עם עצמנו.

"חייבים לעלות על התצפית, כולם ממש המליצו עליה", ים מכריחה אותי לשלם 2 יורו ואנחנו מנסים לחוות את ברלין מלמעלה. "נחמד פה" אני מזייף, ולאחר שלוש שעות שבהן אנחנו מכריחים את עצמנו לחייך אחד לשניה, אנחנו פורשים לחדר. יום עובר, ועוד אחד, ואני מחכה שהעיר תגרה אותי ותסחוף אותי למקום חדש. בתל אביב תמיד קורה משהו, ופה כלום. הרגליים מזיעות מרוב הליכה, השרירים כואבים, אבל משהו באוויר לא זז. ברלין לא מסחררת אותנו.

"הם שילמו כסף על הטיול הזה" אני מפנה אצבע מאשימה לממליצים, וים משלימה- "אז ברור שהם יגידו שהיה ממש כיף". "אני לא מאמין שאנשים משקרים ככה", אני רוטן. "העיקר לא לצאת פראיירים".

לילה אחרון לטיול, ואני בדרך חזרה ממרתף ברלינאי חשוך. יד עמוק לתוך הכיס מגלה לי ש-50 היורו שהיו שם נעלמו. אני מתופף על הגוף, על כל כיס וחור אפשריים, ומנסה לדחות את האמת – נשדדתי.
"Fucking Nazis!!!" אני משחרר צעקה ונשבע שלעולם לא אסלח להם. אין מחילה לגרמנים. לא על השואה ולא על הכסף. הם ישלמו על זה.
את הדרך הביתה אני עושה ברגל. בקור.

בוקר של האנג-אובר, ואני מרגיש ריק ענקי. הבטן שלי בוערת מבפנים. "זה היום האחרון, תנסה להנות ממנו", ים מנסה לעודד אותי בסאבווי אבל אני רוטן – "אני חייב להחזיר את הכסף. מבחינתי אפילו לגנוב. הכסף נלקח ממני בצורה לא כשרה ואני אחזיר אותו בצורה לא כשרה!"
ביציאה מהרכבת אנחנו נתקלים בקשיש שהתקשה לרדת במדרגות, וכמעט החליק. אני תופס אותו בשניה האחרונה ומלווה אותו למטה.
תוך שניה, תחושת השליחות מתחלפת בתחושה של מועקה.
"ראית בן כמה הוא? בטוח הוא גם היה במלחמה", אני חובט בקיר. "הם שוב דפקו אותי".
"צא מזה כבר!" היא מתעצבנת עלי. "די עם האשמה היהודית הזאת!"
אני רוצה להסביר לה שאסור שנצא פראיירים, אבל היא מתעצבנת עוד יותר "מה יגרום לך להרגיש טוב עם עצמך? פשוט תגיד ונסיים עם זה!".

*

עובר בצד ה"אכלת זין", ומצליח בקושי לחמוק מהמכס. אני מגיע לעבודה, סחוט מעייפות, ומתקבל בשלל שאלות חטטניות. "היה מדהים, ברלין עיר מהממת" אני עונה בחיוך ענקי, ומפנק אותם בטובלרון שקניתי במכולת למטה.
אני שולף מהתיק מזכרת ומניח אותה על השולחן. אני סופק כפיים ומביט בהנאה צרופה בחתיכת האבן שתלשתי מחומת ברלין. זרמים של ניצחון עוברים לי בגוף.
"אין אין… אתם חייבים לטוס לשם", אני אומר לחזרזירים שמתפלשים בשוקולד. "אל תהיו פראיירים".

פרק 9: כולם טסים

מתבונן בתמונה של עוד פקצה שהייתה כרגע בחו"ל עם חבר שלה ומחליט למחוק אותה מהפייסבוק. כמות השיתופים האלה שהביאו איתם החגים, תמיד גורמים לי לחלחלה, במיוחד לאור העובדה שכבר שלוש שנים לא הייתי בחופש. "אין לי שקל על התחת" הם בוכים לי, אבל דקה אחרי מספרים על השתתפות ההורים במימון הטיול "איזה חמוד אבא'לה אה?", ואני רק רוצה לעקוץ ולהגיד להם שהם כבר בני 27.

את חול המועד סוכות, החברים והקולגות מעבירים בבודפשט, ניו-יורק, לונדון ושוויץ. כולם טסים, ואני היחיד שעושה Check In ממתחם הבורסה ברמת גן. אחרי עוד שקית של מיני-טובלרונים, אני מגיע לכדי החלטה: שיתהפך העולם – אני טס לחו"ל. אבל בדיקת חשבון הבנק מגלה לי שאירופה מעולם לא נראתה רחוקה יותר. אני חוזר הביתה מובס, מתיישב מול המחשב, ומוחק עוד חבר מחוייך מהפייסבוק.

ידידה שרק חזרה מברלין מרימה טלפון לספר לי חוויות ושומעת עד כמה אני מבואס – "אבל ממש לא יקר שם" היא אומרת בביטחון מוגזם. "משכירים דירת חדר וזה חוסך המון".

"אני אצטרך לחזור אליך" אני מנתק בפתאומיות ורץ לבדוק דילים.
"ים!" אני צועק לשותפה שלי, "טסים לברלין!"

אני עובר על החשבונות מתקופת ההתכלבות האחרונה – בחודש וחצי הצלחתי לחסוך קרוב ל-400 ₪, שזו עלות של חדר בברלין, ככה שאני מצליח להתקזז. אבל מאיפה אני משיג 2,000 ₪ לטיסה?

אני נזכר שקרוב ל-1,000 ₪ כבר יש לי בכיס מתקופת חול המועד כי המשרד הציע ימי חופש על חשבונו. בזמן שכולם ניצלו את ימי החופש האלה, מישהו היה חייב להשאר ככלב צייתן ולשמור על המקום.
1,000 יש, 1,000 נותרו.
מחטט בארון ובמגירות ומוצא את מה שחיפשתי – 500 ₪ תווי קניה שקבלתי מהעבודה לחג. אני מרים טלפון לאבא – "אתה קונה בתווי קניה בסופר כל הזמן, לא?" ולפני שהוא מספיק לענות בחיוב, אני מצליח למכור לו את התווים ולקבל 500 ₪ במזומן.
את 500 השקלים האחרונים החלטתי לקבל מסיבלוט הדירה. לאחר אין ספור חיפושים וטלפונים לחברים, מצאנו סטודנט איטלקי שמחפש דירה בדחיפות. עד כה אם סיבלטתי, תמיד זה היה לחבר טוב או לאדם זר בזמן ששותפה שלי הייתה בבית. זו פעם ראשונה ששנינו טסים יחד – ושנאלץ להכניס אדם זר לדירה.
כן? לא?
הפיתוי של הכסף גדול, אבל ההפסד יכול להיות גדול יותר אם הבחור יחליט לצאת עם מזכרות מהדירה, או חמור מכך – אם יעשה נזק.
500 ₪. הבחור מחכה לתשובה.

אני מכין רשימת בעד ובנגד, ומחליט שאני הולך עם זה.

כרטיס טיסה – כוסה במלואו. דירה בברלין – כוסתה במלואה.
עליתי ליגה בהתכלבות. אני נוסע לברלין, חינם.