בשעה 15:00 אני מגלה שכבר עבר חצי יום רווי בקפה ושהבטן מגרדת את עצמה למוות. אני מתרץ לה שמדובר ביום עבודה עמוס נוסף ומתחנן בפניה "עוד קצת" אבל היא חורקת שיניים בעצבנות. זכרונות מטעמים של אוכל שלא אכלתי שנים פוצחים בואלס על הלשון – השניצל המלוח של אמא, קציצות מתוקות ברוטב אדום של סבתא ואפילו טעם מריר של גינס מצליח להתפלח ולזלוג לי על הלשון. תמיד כשאני רעב עולה בי חשק לשתות פיינט צונן. אף פעם לא הבנתי למה.
אני יוצא לרחבת המזון שמחוץ לעבודה ותוהה מה יהיה מהיר, טעים ומשביע. מבט קצרצר בארנק מגלה שני מטבעות משושים ושני שנקלים. כרטיס האשראי נשאר בבית.
אני ממשיך לחטט בארנק וכל נבירה, כל סיבוב של אצבע באחד מהכיסים מכה בי אגרוף של הבנה – המסעדות שמסביב גובות מחיר של כארבעים שקלים על מנת צהריים! איך אני הולך להשביע את נגני הבריטון שנושפים לי בבטן וגורמים לכל צליל להדהד בחלל?
ואז נזכרתי בחומוסייה ששוכנת מעבר לפינה שמוכרת מנת פלאפל ב-10 שקלים.
פיתה נוטפת חומוס וטחינה, ארבעה כדורי פלאפל זהובים מצחקקים לי בפה ואני אדם שמח ורגוע יותר.
לעת ערב אני נשכב במיטה, מסדר את מחשבותיי אחרי היום המשוגע שעברתי. אני מרגיש תשוש וכבד, היד עוברת על הכרס הקטנה ואני מבין שכל מה שאכלתי היום היה מנה של פלאפל בעשרה שקלים.
בזבזתי עשרה שקלים לאורך כל היום.
אם נחשב ארוחת צהריים עמוסה ושתי מנות נוספות בבוקר ובערב אפשר לומר שחסכתי מחיר של כמעט שמונים שקלים!
מחשב לעצמי בראש כמה ימים אני אוכל לחיות רק על פלאפל, וכמה כסף אוכל לחסוך – פתאום זה הכה בי. התכלבתי היום. פעם ראשונה מאז הטיול הארוך למזרח – התכלבתי. חייתי על עשרה שקלים ביום, על מנת פלאפל אחת, וזה הספיק לי לחלוטין.
מתכלב נולד בעולם. גור כלבים קטן שרק רוצה לבדוק האם הוא אשם במינוס האדום שיושב לו בבנק בגלל הרגלי צריכה פסולים, או שאולי לא משנה כמה הוא יעשה פרצוף כלבלב חמוד ותמים – הוא לא יצליח לשנות את גורלו. גור כלבים שיבין שמישהו אחר מחזיק ברצועה שלו. שמישהו אחר אומר לו איפה לשבת ואיפה לעשות את צרכיו.
המתכלב 