פרק 36: לרוץ אחרי הזנב- חלק א'

רץ ברחובות תל אביב, במרדף אחר כלב.
הלב שלי פועם בקצב של מכונה לספירת שטרות, והזיעה, תחילה מלטפת את פני ולאחר מכן זולגת בממטרים כבדים. הלחות מכבידה עלי.
אני רץ במעגלים, חולף על פני אותן הסמטאות והרחובות הראשיים, כל מקום מזכיר לי תחנה בחיים. דפיקות הלב משתלבות בסינרגיה מושלמת עם כל תחנה, מספרות ביחד את סיפור השנתיים האחרונות, מאז התחלתי להתכלב, ובעצם את סיפור חיי – חיים שהולכים להסתיים בקרוב, אם לא אמצא את הכלב שנעלם.

וואו, כבר עברו כמעט שנתיים, אני חושב לעצמי בזמן הריצה, ומבין שלמרות זאת לא באמת התקדמתי לשום מקום. המינוס עדיין קיים, ולא הצלחתי ליצור את השינוי שחשבתי שאצור. האם המסע הזה היה לחינם?
אני נעצר ליד הגן ששחקנו בו הבוקר. "רִיפְּלִי!" אני צועק ושורק, "בוא הנה!"

בשעה 2 בבוקר, כשאני נכנס הביתה מותש, רטוב ומובס, אני מרגיש שהרגליים שלי כבר לא מקבלות פקודה ישירה מהמוח, אלא עושות את דרכן לבד, בצורה אוטומטית, למיטה.
מחר אחדש את החיפושים, ואני חייב נס.

*

אם רק לא הייתי אומר כן לשכנים שלי ; אם רק לא הייתי נותן לו לרוץ חופשי ; אם רק הייתי שם לב אליו, ולא עסוק בחשבונות שלי עם עצמי – לא הייתי מאבד אותו.
אם רק לא הייתי מתכלב, לא הייתי משיב בחיוב לשכנים שלי.
"בטח, תביאו אותו", אמרתי להם, מצפה למתנה בסוף, כשיחזרו מהטיול שלהם בחו"ל. אלה אנשים שיושבים טוב, מהסוג שלא אומרים להם לא.

"אתה מסתדר?", הם מסמסים לי במהלך החופשה, ואני משקר שכן.
"שלח לנו תמונה", הם מבקשים, ואני מנסה לפברק כלב משמיכה, סמרטוטים ופילטרים של אינסטגרם. הם קונים את זה, משום מה. כנראה שככה זה כשאוהבים – רואים רק את מה שרוצים לראות.

*

אני מתקשר למכרים, מבקש עזרה בחיפוש, אבל נענה בתשובה קבועה שהם מוצאים כמשעשעת – "כמה אתה משלם?". חוסר ההענות שלהם מעיד שכנראה בשנתיים האחרונות, חוץ מכלב, איבדתי דבר נוסף. את האמון שלי באנושות.

עמודי חשמל ותאורה מבקשים מהעוברים והשבים להציץ בשלטים שעליהם. "אבד כלב", הם אומרים, ומתחננים לעזרה מכל אחד שרק מוכן לשמוע. אבל העיר גדולה מדי, והאנשים שבה עסוקים בעצמם, וגורמים לעמודי הברזל להרגיש בודדים וגלמודים. אם הם רק היו רואים מעבר לקצה החוטם שלהם.

טלפון מצלצל שלוש שעות לפני שבני הזוג אמורים לנחות, וגורם לי לאנחת רווחה. "ראיתי שפרסמת שאבד כלב. הגיע אלינו אחד דומה".

*

אני ממהר להכנס לכלבייה העירונית ומרגיש כאילו נכנסתי לכלוב בעצמי. הריח המחניק, בשילוב רעש הנביחות, מבלבל אותי לחלוטין, ואני לא מצליח להבין מה אומרת המתנדבת שהתקשרה אלי. אני צועד איתה בין כלובים, כשבתוכם כלבים קופצים, נוהמים ובוכים, מרגיש כמו אסיר שמובל להוצאה להורג.

"הנה", אומרת המתנדבת מבעד לנביחות הרמות, ומצביעה על רִיפְּלִי, שיושב, לכוד, בתוך כלוב שקטן למידותיו. בניגוד לכלבים האחרים, הוא שוכב מבלי לנוע, כאילו ויתר על החיים ועל הניסיון לפרוץ החוצה. העדות היחידה לכך שהוא חי, היא עיניו הממצמצות, עיניים עצובות וכבויות.
"הוא עבר טראומה, הגיע אלינו ממש היום", היא מספרת לי, ושואלת אם זה מה שחיפשתי.
אני כורע ברך ושולח יד ללטף אותו, אבל מהר מאד מבין שאני מבזבז את הזמן – אין לו כתם שחור מעל רגל ימין. זה לא רִיפְּלִי.

הודעה שאני מקבל גורמת לי להחסיר פעימה ולהבין שהסוף קרוב מתמיד – "נחתנו. עוד שעה בבית".

 

המשך יבוא…

 לחלק ב' – לחצו כאן