מור וים מובילות אותי למסעדה – הערב אני אזכה לאכול ארוחה יוקרתית, חינם, מתנה משתיהן ליום ההולדת ה-27 שלי. ההתכלבות האולטימטיבית. אני נכנס לאולם חשוך ומגלה עשרות פנים מוכרות, אוחזים בבלונים ובזיקוקים – הפתעה!
כמה שעות קודם לכן עבדתי על שקיות ההפתעה שהכנתי לקראת מסיבת יום ההולדת שלי, שתכננתי בעצמי – יום הולדת חברתית, בה "אמכור" שקיות הפתעה (שעשויות מניילון מתכלה*) במחיר ריצפה לחברים, ובתמורה הכסף יממן לי בירה. בדיעבד הסתבר שהכנתי את השקיות, ועוגה מכלובלבת, למסיבת ההפתעה של עצמי, ללא ידעתי.
שקיות הממתקים חולקו קצת אחרי שנרגעתי מההפתעה שערכו לי חברי, וכולם שמחו לאכול במבה מעבישה ומרשמלו מאובן. ציפיתי שחברי הטובים ילכו עם ניסוי הליקוק החברתי שתכננתי – אני מלקק להם עם השקיות והם ילקקו לי חזרה בבירה. ציפתה לי הפתעה נוראית – אף לא חבר אחר חשב להזמין אותי.
כשגיליתי שאני נוכח במסיבת ההפתעה של עצמי, ללא נזיד שמרים שמחלחל לי בגרון, עמדתי על כסא והכרזתי שאני מחכה למושיע. אריאל, אחד החברים, עשה את הצעד הראשון והזמין אותי לכוס שיכר ראשונה.
לא ציפיתי שחבר יזמין אותי לבירה מלאה. מרבית חברי סטודנטים או נמצאים אחרי תואר. אני יודע שמצבם הכלכלי גם לא מזהיר. לכן קיוויתי שניסוי שקיות הממתקים יצלח, כשהחישוב שלי היה לקבל שלוש כוסות בירה.
בירה אחת נגמרה – ובירה אחרת בוששה לבוא.
הניסוי הוכרז ככישלון. יש לי חברים קמצנים.
זוגות זוגות, קצת אחרי חצות, נפרדו ממני כולם. "תראה כמה אהבה" לחשה לי אחת מידידותי. מרגיש כמו סרט בהילוך איטי, רק ללא מוזיקה איטית ומרגשת, פתאום הכתה בי המציאות, מפתיעה יותר מכל מסיבה– יש דברים שלא חוסכים עליהם.
אני רואה את חברי הולכים לידי, צוחקים, שמחים, מאושרים. כל חיבוק, כל "כיף", כל נשיקה.
"ארצה" נזפתי בכלב שבתוכי, שהשמיע בכי חרישי. "הלילה לא חוסכים".
על המונית בדרך הביתה, יחד עם ים ומור שיזמו את המסיבה, אני שילמתי.
המתכלב 