"נחתנו. עוד שעה בבית".
אני מביט באותיות הקטנות על המסך שוב ושוב, מנסה להכין את עצמי לנורא מכל.
גל חום כבד עובר דרך הנימים הקטנים ביותר בגופי ומציף אותי בתהייה – איך לעזאזל אני תמיד מגיע למצבים האלה?
בדרך החוצה, אני נתקל במשפחה שבוחנת מספר גורים. הילדה הקטנה אומרת "אני רוצה כזה" ותוך שניה מקבלת גור לבן. כשהם מסתובבים לצאת, פקח אחר נכנס, כאילו לפי הזמנה, בידיו גור קטן ומבולבל. הוא מכניס אותו לאותו הכלוב שהרגע התרוקן. כשסיים, הוא נותן לי מבט של חף מפשע, ואומר בתמימות "מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת".
הכלב בתוך הכלוב עצבני. הוא רודף לעצמו אחר הזנב, כנראה במרדף אחר קרציה חטטנית. כשהוא מתעייף, הוא מתיישב ומכרסם לעצמו את הרגל. הוא רוטן, משתולל, נשכב על גבו ואז קם, ומתחיל לרדוף לעצמו שוב אחר הזנב. הוא לא מוותר לקרציה שיונקת את דמו, וממשיך להיות שבוי בטריפ שאינו נגמר, במעגליות מסחררת.
בחוץ, אוויר צח מלטף אותי, ומרגיע קצת את עצבי, רגע לפני שאצטרך לספר לשכנים את בשורת האויב. קול של בכי מגיע לאזניי, ואני שם לב שהילדה שזכתה בגור חדש יושבת על ספסל ומשחקת במכשיר הטלפון שלה, בזמן שהכלב שלה, שזה עתה שוחרר ממאסר עולם, קשור לספסל לידה ומשמיע קולות תחינה.
"פני הדור כפני הכלב", אני רוטן מולה בעצבים, חושב שאולי ככה היא תפסיק להיות מרוכזת בעצמה, אבל זה קרב אבוד מראש.
כנראה הגיע הזמן להבין שאני לא אצליח לשנות את העולם.
*
כשאני מגיע לכניסה לבניין, הלב שלי מחסיר פעימה. איש זר מזמזם באינטרקום בדירה של שכניי, ולידו מכשכש מהתרגשות ריפלי, קשור ברצועה.
"ריפלי!" אני רץ אליו והוא מסתובב ורץ חזרה, מתנתק מהרצועה של האיש הזר. אנחנו מתחבקים, ואני זוכה לליקוק פנים הגון.
"מצאתי אותו לפני כמה ימים משוטט. טוב שהתקנת לו צ'יפ", אומר המלאך הגואל שלי.
אני מודה לו כמו שלא הודיתי לאף אחד מעולם. הוא מסתכל עלי בפנים חתומות ואני מבין שהתודה שלי חולפת על פניו, כמו הלשון של ריפלי על פני. "נהוג לתת משהו", הוא אומר, ומשאיר אותי פעור פה.
"ריפלי!", קול מוכר של אישה נועץ לי יתד בלב. מונית שעומדת מחוץ לבניין מגלה לי שהשכנים חזרו, ושהסיפור עומד להסתיים. אני מקרב את ריפלי לחזה, בזמן שהיא מתקרבת אליו ומסמנת לי לשחרר אותו. הלמות ליבי נוגעות בריפלי, והוא מלקק לי את הזרוע בהנאה. הוא מרגיש בטוח איתי.
"תביא לי אותו", היא דורשת, אבל אני מחבק אותו יותר חזק, לא מסוגל לשחרר, רוצה עוד רגע אחד, אחרון איתו. אחרי כל מה שעברנו ביחד, איך אני יכול להפרד ממנו?
"נו שחרר", היא הופכת להיות אגרסיבית, שולחת יד שמנמנה לשחרר את הקולר שלו, ומושכת אותו ממני. ריקנות עמוקה, משולבת בתחושת הקלה, מציפה אותי. "
אתה יכול לזרוק את זה", היא מצביעה על הקולר והרצועה, "קנינו חדש. וזה בשבילך", היא נותנת לי שקית עם שוקולדים ונכנסת לבניין.
האיש שהחזיר את ריפלי מכחכח בגרונו. אני מביט בו, ונותן לו את שקית השוקולדים. הוא הרוויח אותה.
*
מאחורי הבניין, ריח הזבל ממלא את ריאותי. אני נגש לפח כדי לזרוק את הרצועה, ונתקל בבקבוק פלסטיק מלוכלך וריק, שמישהו ניסה לקלוע לפח המיחזור, אבל פספס.
פעם, לפני שהתחלתי להתכלב, ידעתי שאכפת לי מספיק כדי לשנות את העולם. אבל היום, אני כבר לא בטוח שאכפת לי ממשהו.
השכנים טסים לחו"ל, כולם קונים ונהנים, ואני? פתאום אני כבר לא בטוח שאכפת לי אפילו מעצמי.
אני נזכר בכלב שרדף אחרי הזנב שלו, ומרים את בקבוק הפלסטיק בקצות אצבעותי. אני קורץ, מסתכל דרכו ורואה את העולם מעוות יותר.
הגיע הזמן לשבור את המעגל.
אני מכוון את הבקבוק לפח המיחזור.
אני זורק.
ומפספס.
המתכלב 