תגית: הסוף

פרק 36: לרוץ אחרי הזנב – חלק ב'. הסוף.

לחלק א' – לחצו כאן

"נחתנו. עוד שעה בבית".
אני מביט באותיות הקטנות על המסך שוב ושוב, מנסה להכין את עצמי לנורא מכל.
גל חום כבד עובר דרך הנימים הקטנים ביותר בגופי ומציף אותי בתהייה – איך לעזאזל אני תמיד מגיע למצבים האלה?

בדרך החוצה, אני נתקל במשפחה שבוחנת מספר גורים. הילדה הקטנה אומרת "אני רוצה כזה" ותוך שניה מקבלת גור לבן. כשהם מסתובבים לצאת, פקח אחר נכנס, כאילו לפי הזמנה, בידיו גור קטן ומבולבל. הוא מכניס אותו לאותו הכלוב שהרגע התרוקן. כשסיים, הוא נותן לי מבט של חף מפשע, ואומר בתמימות "מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת".

הכלב בתוך הכלוב עצבני. הוא רודף לעצמו אחר הזנב, כנראה במרדף אחר קרציה חטטנית. כשהוא מתעייף, הוא מתיישב ומכרסם לעצמו את הרגל. הוא רוטן, משתולל, נשכב על גבו ואז קם, ומתחיל לרדוף לעצמו שוב אחר הזנב. הוא לא מוותר לקרציה שיונקת את דמו, וממשיך להיות שבוי בטריפ שאינו נגמר, במעגליות מסחררת.

בחוץ, אוויר צח מלטף אותי, ומרגיע קצת את עצבי, רגע לפני שאצטרך לספר לשכנים את בשורת האויב. קול של בכי מגיע לאזניי, ואני שם לב שהילדה שזכתה בגור חדש יושבת על ספסל ומשחקת במכשיר הטלפון שלה, בזמן שהכלב שלה, שזה עתה שוחרר ממאסר עולם, קשור לספסל לידה ומשמיע קולות תחינה.
"פני הדור כפני הכלב", אני רוטן מולה בעצבים, חושב שאולי ככה היא תפסיק להיות מרוכזת בעצמה, אבל זה קרב אבוד מראש.
כנראה הגיע הזמן להבין שאני לא אצליח לשנות את העולם.

*

כשאני מגיע לכניסה לבניין, הלב שלי מחסיר פעימה. איש זר מזמזם באינטרקום בדירה של שכניי, ולידו מכשכש מהתרגשות ריפלי, קשור ברצועה.
"ריפלי!" אני רץ אליו והוא מסתובב ורץ חזרה, מתנתק מהרצועה של האיש הזר. אנחנו מתחבקים, ואני זוכה לליקוק פנים הגון.
"מצאתי אותו לפני כמה ימים משוטט. טוב שהתקנת לו צ'יפ", אומר המלאך הגואל שלי.
אני מודה לו כמו שלא הודיתי לאף אחד מעולם. הוא מסתכל עלי בפנים חתומות ואני מבין שהתודה שלי חולפת על פניו, כמו הלשון של ריפלי על פני. "נהוג לתת משהו", הוא אומר, ומשאיר אותי פעור פה.

רצועה

"ריפלי!", קול מוכר של אישה נועץ לי יתד בלב. מונית שעומדת מחוץ לבניין מגלה לי שהשכנים חזרו, ושהסיפור עומד להסתיים. אני מקרב את ריפלי לחזה, בזמן שהיא מתקרבת אליו ומסמנת לי לשחרר אותו. הלמות ליבי נוגעות בריפלי, והוא מלקק לי את הזרוע בהנאה. הוא מרגיש בטוח איתי.
"תביא לי אותו", היא דורשת, אבל אני מחבק אותו יותר חזק, לא מסוגל לשחרר, רוצה עוד רגע אחד, אחרון איתו. אחרי כל מה שעברנו ביחד, איך אני יכול להפרד ממנו?

"נו שחרר", היא הופכת להיות אגרסיבית, שולחת יד שמנמנה לשחרר את הקולר שלו, ומושכת אותו ממני. ריקנות עמוקה, משולבת בתחושת הקלה, מציפה אותי. "
אתה יכול לזרוק את זה", היא מצביעה על הקולר והרצועה, "קנינו חדש. וזה בשבילך", היא נותנת לי שקית עם שוקולדים ונכנסת לבניין.

האיש שהחזיר את ריפלי מכחכח בגרונו. אני מביט בו, ונותן לו את שקית השוקולדים. הוא הרוויח אותה.

*

מאחורי הבניין, ריח הזבל ממלא את ריאותי. אני נגש לפח כדי לזרוק את הרצועה, ונתקל בבקבוק פלסטיק מלוכלך וריק, שמישהו ניסה לקלוע לפח המיחזור, אבל פספס.
פעם, לפני שהתחלתי להתכלב, ידעתי שאכפת לי מספיק כדי לשנות את העולם. אבל היום, אני כבר לא בטוח שאכפת לי ממשהו.
השכנים טסים לחו"ל, כולם קונים ונהנים, ואני? פתאום אני כבר לא בטוח שאכפת לי אפילו מעצמי.

אני נזכר בכלב שרדף אחרי הזנב שלו, ומרים את בקבוק הפלסטיק בקצות אצבעותי. אני קורץ, מסתכל דרכו ורואה את העולם מעוות יותר.
הגיע הזמן לשבור את המעגל.

אני מכוון את הבקבוק לפח המיחזור.
אני זורק.
ומפספס.


פרק 36: לרוץ אחרי הזנב- חלק א'

רץ ברחובות תל אביב, במרדף אחר כלב.
הלב שלי פועם בקצב של מכונה לספירת שטרות, והזיעה, תחילה מלטפת את פני ולאחר מכן זולגת בממטרים כבדים. הלחות מכבידה עלי.
אני רץ במעגלים, חולף על פני אותן הסמטאות והרחובות הראשיים, כל מקום מזכיר לי תחנה בחיים. דפיקות הלב משתלבות בסינרגיה מושלמת עם כל תחנה, מספרות ביחד את סיפור השנתיים האחרונות, מאז התחלתי להתכלב, ובעצם את סיפור חיי – חיים שהולכים להסתיים בקרוב, אם לא אמצא את הכלב שנעלם.

וואו, כבר עברו כמעט שנתיים, אני חושב לעצמי בזמן הריצה, ומבין שלמרות זאת לא באמת התקדמתי לשום מקום. המינוס עדיין קיים, ולא הצלחתי ליצור את השינוי שחשבתי שאצור. האם המסע הזה היה לחינם?
אני נעצר ליד הגן ששחקנו בו הבוקר. "רִיפְּלִי!" אני צועק ושורק, "בוא הנה!"

בשעה 2 בבוקר, כשאני נכנס הביתה מותש, רטוב ומובס, אני מרגיש שהרגליים שלי כבר לא מקבלות פקודה ישירה מהמוח, אלא עושות את דרכן לבד, בצורה אוטומטית, למיטה.
מחר אחדש את החיפושים, ואני חייב נס.

*

אם רק לא הייתי אומר כן לשכנים שלי ; אם רק לא הייתי נותן לו לרוץ חופשי ; אם רק הייתי שם לב אליו, ולא עסוק בחשבונות שלי עם עצמי – לא הייתי מאבד אותו.
אם רק לא הייתי מתכלב, לא הייתי משיב בחיוב לשכנים שלי.
"בטח, תביאו אותו", אמרתי להם, מצפה למתנה בסוף, כשיחזרו מהטיול שלהם בחו"ל. אלה אנשים שיושבים טוב, מהסוג שלא אומרים להם לא.

"אתה מסתדר?", הם מסמסים לי במהלך החופשה, ואני משקר שכן.
"שלח לנו תמונה", הם מבקשים, ואני מנסה לפברק כלב משמיכה, סמרטוטים ופילטרים של אינסטגרם. הם קונים את זה, משום מה. כנראה שככה זה כשאוהבים – רואים רק את מה שרוצים לראות.

*

אני מתקשר למכרים, מבקש עזרה בחיפוש, אבל נענה בתשובה קבועה שהם מוצאים כמשעשעת – "כמה אתה משלם?". חוסר ההענות שלהם מעיד שכנראה בשנתיים האחרונות, חוץ מכלב, איבדתי דבר נוסף. את האמון שלי באנושות.

אבד כלב

עמודי חשמל ותאורה מבקשים מהעוברים והשבים להציץ בשלטים שעליהם. "אבד כלב", הם אומרים, ומתחננים לעזרה מכל אחד שרק מוכן לשמוע. אבל העיר גדולה מדי, והאנשים שבה עסוקים בעצמם, וגורמים לעמודי הברזל להרגיש בודדים וגלמודים. אם הם רק היו רואים מעבר לקצה החוטם שלהם.

טלפון מצלצל שלוש שעות לפני שבני הזוג אמורים לנחות, וגורם לי לאנחת רווחה. "ראיתי שפרסמת שאבד כלב. הגיע אלינו אחד דומה".

*

אני ממהר להכנס לכלבייה העירונית ומרגיש כאילו נכנסתי לכלוב בעצמי. הריח המחניק, בשילוב רעש הנביחות, מבלבל אותי לחלוטין, ואני לא מצליח להבין מה אומרת המתנדבת שהתקשרה אלי. אני צועד איתה בין כלובים, כשבתוכם כלבים קופצים, נוהמים ובוכים, מרגיש כמו אסיר שמובל להוצאה להורג.

"הנה", אומרת המתנדבת מבעד לנביחות הרמות, ומצביעה על רִיפְּלִי, שיושב, לכוד, בתוך כלוב שקטן למידותיו. בניגוד לכלבים האחרים, הוא שוכב מבלי לנוע, כאילו ויתר על החיים ועל הניסיון לפרוץ החוצה. העדות היחידה לכך שהוא חי, היא עיניו הממצמצות, עיניים עצובות וכבויות.
"הוא עבר טראומה, הגיע אלינו ממש היום", היא מספרת לי, ושואלת אם זה מה שחיפשתי.
אני כורע ברך ושולח יד ללטף אותו, אבל מהר מאד מבין שאני מבזבז את הזמן – אין לו כתם שחור מעל רגל ימין. זה לא רִיפְּלִי.

הודעה שאני מקבל גורמת לי להחסיר פעימה ולהבין שהסוף קרוב מתמיד – "נחתנו. עוד שעה בבית".

 

המשך יבוא…

 לחלק ב' – לחצו כאן