פרק 24: ירושה

נחיל נמלים יוצא מקן שמחובר לתחתית מצבת שיש, לזכרו של ד"ר אחד ש"נקלח מאיתנו בטרם עת". אני עוקב אחר הנקודות השחורות העושות את דרכן לכיוון דירתה החדשה, הקבועה והפתוחה של דודתי, ומנסה להבין מה תואר של ד"ר יעזור לו בעולם הבא. הנמלים הדרוכות דבקות במטרה נשגבת, כאילו תפקידן לכלות את כל מה שנקרה בדרכן ולהמשיך למטרה נוספת. פורס-מז'ור בצורה של נעל שחורה שנוחתת במדויק על השיירה העמוסה, מחזירה את התודעה שלי לטקס ההלוויה, שממנו המוח מנסה לברוח.
אני מביט באנשי חברה קדישא השחורים-לבנים שממלאים במרץ את הבור, בעזרת פחי עפר עמוסים. אחד מעביר לשני, שמעביר לשלישי ששופך את החול לבור, ומעביר לרביעי את הפח הריק. תוך 3 דקות העבודה נסתיימה וכל מה שנשאר מדודה שלי הוא תל עפר קטן.

*

אנשים לרגע ואנשים של חיים שלמים, מגיעים לנחם עם בשורה אחת קבועה – שהם משתתפים – למרות שמלבד ביקור חפוז, ההשתתפות היחידה היתה באכילת מעמולים ושתיית הקפה שלנו. בסוף כל יום, נאלצתי לאסוף את הפירורים שהשאירו אותם מבקרים, שהסתלקו ברגע שכילו את מה שקיבתם יכלה להכיל.

"אבל הגופה עדיין לא התקררה", סבתא זעקה וירתה את יריית הפתיחה למרוץ אחר הירושה. אנחנו מסבירים לה שאין לנו ברירה – "החוזה שלה עומד להסתיים תוך חודש בדיוק. חייבים להוציא את הדברים, ואת מה שאי אפשר לקחת – למכור".
אחרי אינספור מריבות, היא נענית לבקשה ואנחנו משתלטים על הדירה.
אחד לוקח טלוויזיה, השני ספה. אנחנו מחלקים בינינו את כלי המטבח. מה שלא נכנס לאוטו נשמר להובלה. מה שלא מתאים לאף אחד הולך לחברים. מה שחברים לא רוצים הולך למכירה. אנחנו עובדים בשיטה סיסטמתית מאד ברורה – סופי שבוע כולם מתגייסים, צובאים על הדירה ולא משאירים שבויים.

בין ערימות הגזל, אני מוצא שיר האייקו ממוסגר שדודתי אהבה.
"אתה רוצה את השידה הזאת?" אבא שלי שואל ואני לא איתו. "את השידה…" הוא מנסה שוב, אבל אני שקוע בשיר, לא מאמין כמה געגוע באשו יצר ב-11 מילים. כשאף אחד לא מסתכל, אני מחליק את השיר לתיק שלי.

*

30 יום. אנחנו עולים לקבר בטור עורפי, נעמדים מול מצבת השיש הקרה וזוכרים ביחד. אני מביט סביב על כל השמות החקוקים ועל המילים שנכתבו עליהם. כל כך הרבה ציוד אנחנו אוספים במשך כל החיים ובסוף כל מה שנשאר מאיתנו הם מילים.

כשאני חוזר הביתה, אני ניגש לכוננית שבזזתי מהדירה, ומפנה עליה מקום של כבוד לשיר ההאייקו.
"מה זה?" שותפה שלי שואלת אותי.
"ירושה".

פרק 22: לוביה

כשאבא שר "שיסתלקו אויבינו", ודוחף לי לצלחת כף עמוסה סלק, וכשאמא מתפרצת בברכה "זה כתם שלא יורד", כאילו ביקשה שאותם אויבים יוכתמו בספר הכתמים, סימן שהשנה החלה.
כל שנה וקללותיה. והשנה התברכה משפחתי המצומצמת וחגגה יחד עם 75 קשרי דם קרובים-רחוקים, אירוע שכלל הרבה אוכל וארשת פנים מזויפת.

לא מספיק להכנס לבניין, דודה-רחוקה ועשירה שמעולם לא זכרתי את שמה, מתבייתת עלי. היורה מגיע מוקדם מהצפוי בשלל נשיקות רטובות, יחד עם הבטחה "חכה חכה איזה לוביה הכנתי, יותר טוב ממה שסבתא שלך, עליה השלום, הכינה. יודעת שאתה מת על זה".
אנחנו מסבים אל השולחן. עוד לפני שהברכה "שירבו זכויותינו" נזרקת לאוויר, הדודה-הרחוקה קופצת מאחורי ומוזגת חתיכות לוביה לצלחת. "תאכל, תאכל" היא מצחקקת מבעד לאפה הנשרי וממשיכה לצלחת הבאה, כאילו כדי להוכיח לכולם שהיא הלוביה, והלוביה זאת היא. אני מרים פנינה ירקרקה בין אצבעותי וזורק אותה לפה. עוד לפני שאני מספיק לעכל את הגרגר, היא מופיעה שוב – "טעים נכון?", היא מתלהבת מהממרח המתקתק שנוצר בפי, ואני מהנהן. "יש סיר שלם", היא משוויצה.

בתום הברכות, כשיריית הפתיחה משתחררת לחלל האוויר, אני עט על הבופה ומעמיס מסורת מכל טוב, אבל לא מוצא את המעדן בו חשקה נפשי. אני מחליט לסייר בין הסירים הריקים במטבח, ושם לב לסיר תם, חבוי היטב, שבתוכו מטמון זהב בדמוי זרעוני לוביה מהבילים. בלוטות הטעם מתחילות לרייר, הכף נשלפת, אבל קול חד גורם לי לצאת מההיפנוזה הקולינארית – "יש לך שם על השולחן". הדודה הנשרית מצביעה לעבר הבופה ושולחת אותי הרחק מהקדרה המבעבעת. סיבוב סביב שולחן המזונות גורם לי להבין שנשלחתי למסע שווא – כשאני חוזר לסליק אני מגלה שערימת הלוביה נעלמה.

*

בקבוק יין סגור שמצאתי בקצה השולחן, גורם לי לנחמה בסוף הארוחה המאכזבת, ואני מחביא אותו מתחת לז'קט. כשאני יוצא מהבניין, אני קולט את אשת הלוביה נעלמת במהירות לתוך החניה החשוכה, כשבידיה סיר מלא שישאר לה למשך החג.
"זאת הלוביה, נכון?" אני מפתיע אותה. "אין לך שום בושה?". אני מכוון אליה את בקבוק היין שלי ויורה – "תעבירי לי את הסיר, לפני שתהיה פה פאדיחה".
"אתה לא יותר טוב ממני", היא מסתכלת על היין.
חיכוך סוליות על אספלט, בדמות בעלה, מפר את השקט. "מה קורה פה?" הוא שואל.
"הלוביה. עכשיו". אני מתעלם ממנו, ושם לב למבט החודר והמבויש שהיא תוקעת בי – בעלה לא מודע לתרגיל המלוכלך שלה!
הוא מתקרב אלי בצעדי מלחמה ותוקף שוב – "מה העניינים?".
קולה הנשי חותך לפתע את הסיטואציה ומשנה את מאזן הכוחות – "לקחת מהם את העוגה?". אני שם לב לעוגת דבש קנויה התקועה מתחת לשחי שלו. האקט המלחמתי של בעלה הוחלף באחת לכוננות ספיגה, ולפני שמצא תירוץ הולם, הרכב של אבי נעצר ממש לידנו – "כמה עוד נחכה?", הוא שואל ומוסיף "ולמה לקחת את היין?".

אנחנו עומדים במשולש שווה צלעות, רוח קרירה של שנה חדשה מכה בפנינו. אני מסתכל על סיר הלוביה ומבין שהכל נשאר במשפחה – "כמעט שכחתם את זה", אני מחייך לדודה ומגיש לה את בקבוק היין. בזמן שהיא מושיטה את ידיה קדימה בצורה אוטומטית כדי לקחת את הבקבוק, אני מסתער על סיר הלוביה – "וממש תודה על הלוביה", אני מרים את הסיר באוויר, "תמיד יודעת מה אני הכי אוהב".
אני מנצל את העובדה שהיא קפואה ממבוכה, מנשק את לחיה ולוחש לה "עם כזאת משפחה…".
אני מושך את העוגה מבעלה, צועק "שנה טובה!" ונכנס מהר לאוטו.

*

בדרך חזרה הביתה, קפיצה לא טובה של הרכב גורמת לסיר להשפריץ לי על החולצה. "אל תדאג, זה יורד בכביסה", אמא מנסה להרגיע אותי אבל לא מצליחה. יש כתמים שאי אפשר להפטר מהם.

פרק 14: 65

"תבוא, זה חינם". מת על הזמנות למנגל אצל חברים של חברים שאני בכלל לא מכיר. אני מנסה לפלס את דרכי לכיוון הארוחה הנחשקת ולא יכול שלא לקלל את המדינה שבה גדלתי – המון אנשים דורס אותי, ילדים חסרי כבוד רומסים אותי וערסים מגודלים לא מפסיקים לרסס לכיווני ספריי קצף.
אני נכנס לדירה בחשש, מבלי להכיר אף אחד, ומגלה שחברים שלי מאחרים. "אתה חבר של אמיר, לא?" אחד המארחים החליט שהוא מכיר אותי, ואני החלטתי לשתף פעולה – "בטח…".
יד על הכתף הבהירה לי שאני פרסונה-גראטה וכיבדה אותי מכל טוב הבשר.

חצי שעה עברה והחברים טרם הופיעו. טלפון מביך הבהיר לי שטעיתי בבניין. אני הבהרתי לעצמי שזה סימן – והחלטתי לעשות מזה קריירה.

למחרת יצאתי לפארק הירקון ועשיתי לעצמי חג. המטרה: לאכול כמה שיותר מבלי להתפס.
היו את השמרלינגים והלביאים, הבר-מוחאים והמלולים. הפכתי לבן בית במשפחות שלא הכרתי, שמי השתנה ללא הרף ובטני התמלאה בכל טוב פרות, פרגיות וסלטים.

"אתה לא באמת שייך לפה" אחד מהדודנים שלי באחת ממשפחות האומנה שאימצו אותי בעל כורחן, הפתיע אותי. "ראיתי אותך גם בפיקניק ההוא", הוא הצביע לכיוון חבריי, השמרלינגים. "עוף מפה".

*

כשהייתי בן 7, בדיוק לפני 20 שנה, יצאתי לעצמאות ראשונה. לאבא היה רעיון מבריק להרביץ בי מוסר עבודה. הוא שלח אותי למכור פופקורן באירועי יום העצמאות בקריות והבטיח להכפיל כל סכום שאעשה.
מזכיר סצינה שלקוחה מסרט שואה על מוכר סיגריות צעיר בגטו, יצאתי לבדי לכיכר העיר ההומה, רתום בקרטון של סופרמרקט שנתלה עלי, ובשקיות ניילון המכילות גרעיני תירס קלויים. "פופקורן בזול!" אני מפקיע מחיר ותוך שעה וחצי מצליח לעשות 20 ₪. אני סופר את המטבעות ומתעצבן – מכרתי רק שתי שקיות. אני עובר ליד דוכן שמוכר כמות יפה של פופקורן בקרטון ב-15 ₪. אני נעצר לידו וצועק: "פופקורן ב-5 ₪". המוכר שלידי נדרך "ילד, עוף מפה", אבל אני לא נבהל. המון האנשים שמסביב, אורות הזיקוקין שמעל הראש והדגלים, הדגלים היפים שמתנוססים מכל עבר, מעודדים אותי להמשיך ולמכור.
"12 ₪ קרטון גדול!" צועק הרוכל, פוזל לכיווני ומזיע. "שני שקל" אני מחזיר בהתרסה.

באותו יום העצמאות של '93, חזרתי הביתה, גאה במדינה שלי, עם קרטון ריק, וכיס מלא.

*

"עוף מפה". המשפט הזה החזיר אותי 20 שנה אחורה, לימים תמימים יותר.

אני מתחיל ללכת לכיוון שולחן הפיקניק ומרים צלחת. "אין בעיה", אני משיב, מסתכל עמוק לתוך עיניו ומסרב להסיט את מבטי. "אבל שתדע שככה לא מתנהגים. זו לא רוח יום העצמאות".
"מה נראה לך שזה כריסמס פה? סרט אמריקאי? יאללה תחפף!" הוא מרים את הקול והמשפחה כולה משתתקת ומסתכלת עלי. אני מכחכח בגרוני, מנסה לא לרדת לרמה שלו, ויורה:

"חלק מכם חושבים שאני האחיין של שמחה, אחרים בטוחים שאני בן הזוג של עדי. אין לי מושג מי אלה. מה שאני כן יודע זה שאני ישראלי". אני מרים חתיכת עוף צלוי, מעמיס על הצלחת ויונק מהאצבע את שאריות השומן. "ישראלי שבא לחגוג עם אחיו הישראלים את חגיגות ה-65. שבא קצת להיטמע, לרדת לשטח ולראות אם החמימות הישראלית שכולם מדברים עליה עדיין קיימת". אני שם שני קבבים, שיפודים ונקניקיה על הצלחת. "הבחור פה שלצידי הוכיח לי שלא", אני מניח לו יד על הכתף.

"פעם ידענו להעריך אחד את השני. פעם ידענו להעריך את המדינה. מאז, הפכנו להיות גסים יותר ונחמדים פחות. פעם אהבתי את המדינה שלי בגלל האנשים. היום אני כבר לא מרגיש ככה". אני סוגר את הצלחת עם צלחת אחרת. "מצטער אם הפרעתי. שיהיה לכם חג שמח", אני עוזב, עצבני.

ארוחת ערב בבית, אני נועץ אצבעות בעוף ומגלה שכולו שומן. איזה מדינה. לאן הגענו.