"הוא יתקוף! הוא יתקוף!" ירק עלי גבר חרדי שמן בן 70 שהזכיר את רובאוס האגריד,עם שיער שיבה. הוא לבש בגדי הומלס-שיק עם טאץ' של סנופקין-מהמומינים.
ישבתי ליד ים, שותפה שלי, שנינו הבטנו אחד בשניה וניסינו להתעלם באלגנטיות. אוטובוס של בוקר לעבודה זה זמן לא ריאלי לפתח איתי סמול-טוק. במיוחד אם לילה לפני כן שוב חלמתי על מלחמה אטומית. במיוחד אם הבוקר הבטיחו טפטוף ומזג אוויר נעים, אבל בפועל חם, ומזיע לי. והכי-במיוחד בגלל שדווקא הבוקר התחלתי בניסוי חדש שמטרתו לחסוך בדאודורנט (45 ₪!) ולהשתמש במקום באבקת סודה לשתיה. היי, אם זה עבד להם בימי הביניים, למה שזה לא יעבוד היום?
אבל החום, יחד עם גבר שאוחז ביד אחת בספר הספרים וביד השניה ב"ישראל היום", לא עזר לשפר את מצב הרוח. הוא המשיך לצווח עלי חתיכות פרי שאכל דקות לפני כן "רב עם ברק, לא רב עם ברק – מה זה משנה. הוא יתקוף שם והלך קפוט על אחמדימג'נון".
ואז עשיתי טעות אסטרטגית – "אבל למה אכפת לך מאיראן? מה עם המצב במדינה שלנו? ממש יקר פה!"
שמח שמצא קורבן, הוא התיישב לפנינו והביא איתו גל של ריח שהזכיר בננה שהחזירה נשמתה לבורא. האגריד הביט בי מקרוב, בחן כל שריר בפני ונשף נשיפה אחת ארוכה מדי – "אתם דור של פחדנים. דור הפקר שלא מאמין בקדוש ברוך הוא ובכוחו".
ים השתופפה במושבה והביטה בי ברחמים. היא העבירה יד מנומסת של עולה חדשה מארה"ב ומשכה באפה קלות, מנסה לחסום את האוויר השלילי שנדחק לנחיריה.
האגריד הרים את זרועו העטופה במעיל שחור מחמם שאל קיצה מחובר הספר הקדוש, והניח אותה עלי. האקט החברי שלו גרם למערכות העצבים שלי להעביר מסרים חשמליים בכל הגוף. "אטום-שמה-אטום, אלוהים נמצא גם בדברים הקטנים. תתפלל וסמוך על הקדוש ברוך הוא שיגן עלינו".
נוזלי גופו של הזקן וניחוחותיו חילחלו לתוכי, כמו אקט מיני סוחף, ייצרי וחייתי ויכולתי להשבע שגרגירי הסודה מתבשלים מתחת לזרועותי. ריחותינו התערבבו, גופנו נהיה אחד.
עצור!
ירדנו מאוהל האב"כ הרכוב ונשמנו לרווחה. הצמדתי את זרועותי לגופי בבושה והרגשתי מחולל – לא בטוח מה הריח שלי ומה שלו.
*
נכנסתי למשרד ללא ברכת שלום, פניתי לשירותים ונעלתי את הדלת במהירות. הסנפתי את החולצה שלי עמוק, התעכבתי על בית השחי וגיליתי שחוץ מזיכרון עמום, אין זכר לזקן, פרט לשיעור אחד חשוב – היום בארוחת הצהריים, כששוב ידברו על בישול אורניום, תרגילים פוליטיים ועל כמה שמסריח פה, אני אחייך חיוך אמיץ. חיוך שלא מפחד, חיוך של הבנה.
הבנה שאני לא צריך לא תורה, לא אלוהים, לא מסקנטייפ ולא מסיכת אב"כ.
הבנה שכדי לקבל הגנה בטוחה, לאורך זמן, מספיק שאסמוך על הדברים הקטנים, אלה שעולים שקל ו-80 אגורות.
המתכלב 