פרק 11: דור מזויין – חלק ב'

לחלק א' – לחצו כאן

"בבקשה אדוני, לא", הסמרטוט מתחנן, אזוק למיטה. העיניים שלו מכוסות במסכה שחורה והוא לא יכול להתנגד למהלומת השוט שאני מנחית עליו.
"זה על השקרן", אני צועק, ומשאיר עליו סימן כחול.

*

"אתה חייב לצאת מזה", קולות מוכרים מנסים להחזיר אותי לעולם האמיתי אבל משקולות עצומות מושכות אותי כבר שלושה ימים למטה ולא נותנות לי לשחרר אפילו נשימה. החברים מודאגים, ומנסים ליצור בשבילי קשר עם העולם החיצון.
"ומה איתו?" הם מדפדפים באתר היכרויות.
הודעה חדשה קופצת על המסך – "היי, מה מחפש?". הם עונים בשמי ומסדרים לי דייט.

אני מתיישב בבית הקפה ומגלה שמולי יושב אחרון ההיפסטרים. כשאני מבין שזה הולך להיות בזבוז זמן, אני מתחיל להתחנף. מחמיא לשיער, מדבר אך ורק עליו ונזכר ששכחתי את הגז דולק. הוא משלם ואנחנו נפרדים בחיבוק "דבר איתי, כן?" הוא קורץ לי.
"זה יכול לעבוד", אני חושב לעצמי – ומחליט לתת צ'אנס לעוד דייט עם מחמאות מזויפות, רוצה לבדוק עד כמה רחוק אני יכול לגרום לאנשים לשלם עם הארנק על החטאים של האידיוט ששרף אותי מבפנים. היה את ההוא שהזמין אותי לסרט אבל שיקר לגבי הגיל, ואת הבחור שאמנם שלם גם על הקינוח, אבל למרות שחתכתי, הוא הפך לסטוקר.
הם משלמים ואני בסוף שוכב איתם. שוגר-דאדיז, בלי הדאדיות שבעניין. אבל מה, שוב להתארגן ושוב סמול טוק ושוב לבזבז שעה-שעתיים? אז אני מחליט לוותר על החלק הראשון של הערב.
חטוב_חלק, גברי28, BitchBoy. אני קופץ בין מיטות, משחרר קיטור לכמה שעות וחוזר לשקוע.
"אז מה, אתה לא מחפש משהו רציני? אהבה?" שואל אותי אחד הבחורים באחד מהלילות. אני מקשיב לפינק פלויד שמתנגן ברקע ועונה בלי למצמץ "אהבה זאת הבניה קפיטליסטית".

הודעה חדשה: "בן 50, אוהב ששולטים בי. מעוניין?".
בהתחלה לא השבתי אבל כשהסתבר לי שהבן זונה גר ב-Yoo, החלטתי לקפוץ לביקור.

"תסתכל על עצמך!" אני עומד מול מראה, בזמן שהוא יושב לידי בכריעה. "אתה כזה עלוב! תראה לאיזה מצב הגעת בחיים שלך". המילים יוצאות מהפה כמו מכונת יריה שיצאה משליטה. אני מסתכל לבבואה שלי עמוק בעיניים ומזהה רק עצבות ובדידות. "אפס מאופס, נותן לכולם לדרוך עליך", אני שומע את עצמי אומר, לא בטוח למי בדיוק המילים מיועדות.
"בבקשה אדוני, אני מתחנן", קול מייבב בחלל החדר מחזיר אותי למציאות. אני חוסם לו את הפה ומוציא עליו את האגרסיות שלי על העולם. "איזה דור דפוק אתם!" אני צווח עליו. "דור מזויין של אנשים דפוקים! מה, ההורים שלכם לא חיבקו אתכם מספיק? תראה איזה דור גידלתם. דור של חראות!", אני צועק ודופק לו בעיטה בבית החזה.
צלצול של טלפון קוטע את האווירה. אני לא מאמין לשיחה הנכנסת – זה עידן.

הוא מתנצל. מזמן לא שמעתי בן אדם שמתנצל כמו שהוא התנצל. העבד בוכה ברקע, קשור, ואני משחק אותה קר. "אתה לא עונה. למה אתה לא עונה? לפחות תגיד משהו!" הוא מתחנן, אבל אני ממשיך לשתוק.
עידן ממשיך להתייפח – הפלאפון שלו נגנב. ואמא שלו אושפזה. והכל קרה במקרה באותו השבוע שאבא שלו היה בחו"ל ושהייתה לו הגשה ענקית לאוניברסיטה. והוא רצה ליצור קשר לפני אבל לא היה לו אף מספר. וכמובן שהוא כל כך ערכי שאין לו פייסבוק, אבל למי אין פייסבוק בימינו?
"אני מבין שאתה פגוע. אני אתן לך את כל הזמן שבעולם", הוא מתנצל שוב, ומנתק.

אנשים. לא יאומן כמה אנשים זה דבר מוזר. עם הריחות והסרחונות שלהם. עם הבקשות והדרישות שלהם. עם הסטיות וההנאות שלהם. עם הציפיות והאכזבות שהם מביאים. זה הדור שלנו שדפוק, של ההורים שלנו שדפקו אותנו או אולי ככה התנהלנו מאז ומעולם?

אני ניגש לעבד ומשחרר את האזיקים. הוא נע בעצבנות, מחכה עם עיניים מכוסות למכה הבאה.

בשקט, אני יוצא מהדירה, ומשאיר מאחורי את הנפש המצולקת.

פרק 11: דור מזויין – חלק א'

החשבון מונח בינינו על השולחן. אני מכניס קיסם שיניים לתוך הפה ומישר מבט. אף אחד מאיתנו לא ממצמץ. אני מעביר את הקיסם בתוך הפה, בעזרת הלשון, ומשמיע צקצוק. דקה ארוכה עוברת. הידיים של שנינו מונחות על הכיס, מגששות, מחכות לראות מי ישלוף קודם. "יש בעיה עם החשבון?" המלצרית מקפצת סביבנו, אבל המבטים הצלובים שלנו לא זזים. "הכל בסדר" עונה הדייט שלי בקול לאה ובשניה שהוא שולח את היד לכיס, אני שולף את הארנק. "חצי חצי?" הוא מהסס.
את השיחה שלו למחרת סיננתי.

החיים בעיר הגדולה לא עושים טוב לעור הפנים שלי, ובטח לא לחיי הזוגיות. המבחר הגדול מביא איתו ריקנות גדולה יותר. בזמן שחברים שלי בפריפרייה כבר נשואים פלוס, החברים במרכז עובדים יותר, ישנים פחות, וכל חווית הדייטינג הופכת לרולטה רוסית ומינית. האהבה מתה.

*

"נקנה בירה בסופר ונלך לים?" מציע שידוך של חבר, ואני כבר מרגיש את הפרפרים בבטן – הרי בירה בסופר עולה פחות מכל קפה עם טיפ. אנחנו קונים, ויושבים על החוף, כשהמטרה ברורה – נשתה קצת, נחזור אלי, ולמחרת אני אשכח את שמו, בזמן שהוא ישב על האוטובוס בחזרה לעיירה הצפונית שממנה הוא הגיע "לביקור חטוף".
ארבע שעות לתוך הדייט, ואני מבולבל. במקום לחזור אלי אנחנו לא מפסיקים לדבר. כלכלה, תרבות, פוליטיקה, אומנות ומה לא? בסוף, כשאנחנו נפרדים בחצי נשיקה כי "היה ממש כיף" ו"חבל להרוס", אני מרגיש את התפרים של הלב שלי נקרעים.

למרות המרחק הוא עושה מאמץ, ויומיים לאחר מכן אנחנו נפגשים שוב, יומיים שנראים כמו נצח, יומיים שבהם אנחנו לא מפסיקים לדבר באותיות קטנות, וירטואליות.
הוא לוקח אותי לסרט ואחרי ארבע שעות נוספות של שיחה, אנחנו אוהבים אחד את השני כל הלילה.
"אז מה זה הבלוג הזה שאמרת לי שאתה כותב?" הוא תוהה ואנחנו מחליפים כפית. "סתם ניסוי מפגר" אני מגמגם, ולוחש לו מילים יפות לשינוי הנושא.
עידן. שם יפה לתקופה יפה. אני נמוג כשהוא מחייך ונקרע כשהוא ממצמץ.

בפעם השלישית אני מפנק – סלט קל, פשטידה ובקבוק יין, כזה של סופרמרקט. מתכון פשוט במינימום השקעה כספית אבל עם מקסימום אהבה. אני עובד כל אחר הצהריים והבית מתמלא בריחות יצריים. בשעה הנקובה אני עומד מוכן, מבושם, וממתין.

השעון מתקתק. אני חוטף אגרוף בבטן ועיגולים ממריאים ממנה.
למה הוא לא מגיע?
אחרי רבע שעה אני מוואטסאפ – "הכל בסדר?"
דממה. בטן נמסה, כאב קל.
חמש דקות מאוחר יותר אני מחייג ושומע הקלטה. אני מחייג לחבר המשותף אבל הוא גם לא מצליח לתפוס אותו. "אולי קרה לו משהו" הוא מנסה לפייס.
לאחר שעתיים, הכסף שלי, בצורה של בליל ירקות ובקבוק שיכר, נזרק לפח.

*

יושב מול הטלוויזיה וטוחן האגן-דאז וקרטון פיצה. יום שלם עבר ולא היה מענה. גם חמש ההודעות ששלחתי לו, אחת יותר פאתטית מהשניה, לא קבלו תגובה.
אני מחליט שאני לא מוכן להיות קורבן, לא מוכן לשלם את המחיר על טיפשותם של אחרים.
הפלאפון שלי צווח, ואני מסתער עליו.
"ער?", הודעה מאחד הקבועים. אני מתאכזב, שוב.
"תביא קונדומים", אני מחזיר לו טקסט.
שהוא ישלם.

הרי בסוף תמיד מישהו צריך לשלם.

לחלק ב' – לחצו כאן

פרק 3: בלי ואזלין

עומד בסופר-פארם מול דוכן הקונדומים ובוחן את המחירים. 40 ₪ ל-12 משגלים בטוחים. אישה מטופחת מדי בשנות השישים לחייה עוברת לידי עם עגלה מלאה בכל טוב, מסתכלת על המבוכה שמציפה אותי ומפלבלת בעיניה. אני מנסה שלא להיראות אבל הכל לוקח יותר מדי זמן – הטעמים, המרקמים והגדלים מבלבלים אותי וכל אריזה שאני בודק מרגישה לי כאילו מישהו מנסה לדפוק אותי. זקן שנתקל בי בטעות גורם למבט שלי לנדוד לעבר דוכן אחר ועוזר לי לגבש דעה – אני נפרד לשלום מדוכן הקונדומים ומוצא פתרון התכלבותי אחר ויעיל.

שישי בערב, דאנס-בר (חינמי, שלא תחשבו אחרת!). אני נשען על הבר, בלי שום כוונה להזמין משהו ושם לב לבחור שמחייך אלי חיוך לבן ובוהק, כאילו אתמול הוציא הון על הלבנה אצל רופא שיניים. הוא ניגש אלי, פוצח בסמול-טוק חינני, מספר לי שהוא הייטקיסט ויזם ומסיים ב"אז מה, לא תזמין אותי לבירה?". משתדל שלא לחשוף את זהותי המתכלבת, אני עונה בנונשלנטיות "אני מעדיף את הטעם שלך על טעם של שמרים".

תא שירותים צפוף מדי שלא בנוי להכיל שני אנשים, אני והבחור מנסים להתעלם מהלמות האגרוף על הדלת של הממתינים בחוץ. "יש לך קונדום?" הוא שואל ואני מהנהן, מסובב אותו ומקווה שהוא לא ישים לב לשקית הניילון לסנדוויצ'ים ששלפתי מהכיס. אני עוטף איתה את עצמי כמו שעוטפים כריך לבית הספר, ומוסיף גומייה קטנה לחיזוק.
"אני לא מאמין שזה עובד", אני תוהה לעצמי, ובוהה בפרסומת משעשעת של משרד הבריאות שקוראת לקיים מין מוגן, בזמן שאני ממשיך לדפוק את ההייטקיסט.

"תגיד לי, אתה בסדר?!" הוא לובש את המכנס חזרה שניה אחרי שגילה את מזימת השקית.
"מה הבעיה? הנה, גומי" אני מצביע על הגומייה הסוגרת.
"זוז, תן לי לצאת" הוא מנסה שוב ואני עוצר אותו ומנסה להסביר שזאת שקית ניילון מתכלה – "גם חסכוני וגם ירוק!"

דקה אחרי היציאה הדרמטית של הבחור מתא השירותים, אני יוצא גם ומחשב את מספר השקיות שקיימות במארז – 150 במחיר של 7 ₪. ניגש לשטוף ידיים, אני קולט את אחד הבליינים שלידי קורץ לי דרך הראי – "מה, טוב אה?".
אני מהנהן ומחייך חיוך של סיפוק – "בטח טוב. דפקתי את המערכת".