עומד בסופר-פארם מול דוכן הקונדומים ובוחן את המחירים. 40 ₪ ל-12 משגלים בטוחים. אישה מטופחת מדי בשנות השישים לחייה עוברת לידי עם עגלה מלאה בכל טוב, מסתכלת על המבוכה שמציפה אותי ומפלבלת בעיניה. אני מנסה שלא להיראות אבל הכל לוקח יותר מדי זמן – הטעמים, המרקמים והגדלים מבלבלים אותי וכל אריזה שאני בודק מרגישה לי כאילו מישהו מנסה לדפוק אותי. זקן שנתקל בי בטעות גורם למבט שלי לנדוד לעבר דוכן אחר ועוזר לי לגבש דעה – אני נפרד לשלום מדוכן הקונדומים ומוצא פתרון התכלבותי אחר ויעיל.
שישי בערב, דאנס-בר (חינמי, שלא תחשבו אחרת!). אני נשען על הבר, בלי שום כוונה להזמין משהו ושם לב לבחור שמחייך אלי חיוך לבן ובוהק, כאילו אתמול הוציא הון על הלבנה אצל רופא שיניים. הוא ניגש אלי, פוצח בסמול-טוק חינני, מספר לי שהוא הייטקיסט ויזם ומסיים ב"אז מה, לא תזמין אותי לבירה?". משתדל שלא לחשוף את זהותי המתכלבת, אני עונה בנונשלנטיות "אני מעדיף את הטעם שלך על טעם של שמרים".
תא שירותים צפוף מדי שלא בנוי להכיל שני אנשים, אני והבחור מנסים להתעלם מהלמות האגרוף על הדלת של הממתינים בחוץ. "יש לך קונדום?" הוא שואל ואני מהנהן, מסובב אותו ומקווה שהוא לא ישים לב לשקית הניילון לסנדוויצ'ים ששלפתי מהכיס. אני עוטף איתה את עצמי כמו שעוטפים כריך לבית הספר, ומוסיף גומייה קטנה לחיזוק.
"אני לא מאמין שזה עובד", אני תוהה לעצמי, ובוהה בפרסומת משעשעת של משרד הבריאות שקוראת לקיים מין מוגן, בזמן שאני ממשיך לדפוק את ההייטקיסט.
"תגיד לי, אתה בסדר?!" הוא לובש את המכנס חזרה שניה אחרי שגילה את מזימת השקית.
"מה הבעיה? הנה, גומי" אני מצביע על הגומייה הסוגרת.
"זוז, תן לי לצאת" הוא מנסה שוב ואני עוצר אותו ומנסה להסביר שזאת שקית ניילון מתכלה – "גם חסכוני וגם ירוק!"
דקה אחרי היציאה הדרמטית של הבחור מתא השירותים, אני יוצא גם ומחשב את מספר השקיות שקיימות במארז – 150 במחיר של 7 ₪. ניגש לשטוף ידיים, אני קולט את אחד הבליינים שלידי קורץ לי דרך הראי – "מה, טוב אה?".
אני מהנהן ומחייך חיוך של סיפוק – "בטח טוב. דפקתי את המערכת".
המתכלב 